הבריכה ריקה. אמצע יום, קצת אחרי ארוחת צהריים והיום זה יום הזכרון אז יש אוירה נוגה בחוץ או שאני מדמיין. אבל אני שמח שאין כמעט אף אחד במים. בתנועות רכות אני מניח בנחת את התיק על הכיסא, מכבה את הסלולרי, מסדר את המשקפת, בודק שהבגד ים הצמוד לא צמוד מדי ונכנס למים בקפיצה. קר קצת בחוץ והמים פושרים כמעט קרים. מיד נכנס לקצב מהיר כדי להתחמם. 12 בריכות ראשונות ואני לא חושב על כלום. חצי חזה, חצי חתירה. יד שמאל, יד ימין, יד שמאל, יד ימין, נושם. המונטוניות הזאת היא בדיוק מה שאני צריך היום.
עוצר למנוחה. האביב רק התחיל ועדיין מזג האויר לא סגור על עצמו. שמיים דרמטים. אני אוהב שהשמש מלטפת את המים. מלטפת אותי, אני ממש יכול להתמכר לתחושה. דקה מנוחה נגמרה, מתחיל שוב. מוריד קצב. שוחה על אוטומט. זה הזמן שהמחשבות הטובות באות. הפעם פחות. אבל גם הלחצים של העבודה נדחקים החוצה וזה טוב.
מסיים עוד 12 בריכות עוצר לנוח. במסלול לידי עומד גבר, פעם קראו לזה בגיל העמידה והוא מתכונן להתחיל לשחות. אני מסתכל עליו. קצת יותר מבוגר ממני. מקריח. קצת רופס. מראה של רואה חשבון עייף. הוא מסתכל עלי ללא הבעה. לא מחייך, לא מניד ראש לשלום. כאילו אני לא שם. מרגיש שקוף. זה משהו משותף לכל האנשים בבריכה הזאת אני חושב. צעירים, מבוגרים, קשישים. אף אחד לא מחייך. אני עדיין מנסה מדי פעם לזרוק חיוך אבל תמיד נתקל במבט אטום. אני נזכר ביוליה ההריונית שהייתה איתי בקבוצה ולא הפסיקה לחייך וקצת מתגעגע.
אנחנו מתחילים ביחד לשחות ומיד הוא עוקף אותי בהרבה. הרבה מאד. כל השלווה שבניתי נעלמת בשניה. בום. אני מגביר קצב. חייב לעמוד בקצב. הוא טוב. אני כועס על עצמי שאני נותן לו להשפיע עלי. אבל אני חייב להשיג אותו. חייב. זה מטריף אותי. כל המחשבות הטובות נעלמו. אני רק מרוכז בלנסות לעמוד בקצב שלו. אני לא עומד. אני כועס על עצמי. כועס על עצמי שאני פחות וכועס על עצמי שזה נכנס לי מתחת לעור. ומיד אני עושה קופי פייסט לחיים האמיתים ומוצא הסבר הזוי איך המצב שנוצר כרגע בבריכה משקף בדיוק רב את ההרגשה של לא מספיק טוב בכל מה שאני עושה. איפה יוליה שתחייך אלי?
עוצר למנוחה נוספת. הוא לא מפסיק. הלוך חזור, הלוך חזור. לא מסתכל, לא עוצר. אתה בתחרות עם עצמך ואתה מפסיד אני אומר לעצמי. הוא מגיע שוב לנקודת ההתחלה ואנחנו מתחילים שוב לשחות יחד. אני נותן את כל מה שיש לי למרות שאני כבר עייף, רק כדי להגיע בסוג של שיווין לסיום של הבריכה. אם הייתה מצלמת פוטופיניש הייתי מוכרז כמנצח. אני עוצר, מצב רוח משופר, מנקה את המשקפת, הוא ממשיך, מתעלם או לא מודע בכלל לתחרות שיצרתי בראש ואוכלת אותי.
אבל התיקו סיפק אותי ואני חוזר לשחות רגוע אבל משהו בנוכחות שלו מעכיר לי המחשבות. מגיע לחמישים בריכות ומסיים. שולף את עצמי מהבריכה, נעמד רגע ונותן לכל המים לטפטף, מסתכל על הסלולרי ועדיין לא מדליק וחושב על המקלחת הנעימה.
מסיים להתקלח במקלחות שלא יזיק להם שיפוץ. למה לא משפצים אני שואל את עצמי. אחר הצהריים, יום רביעי, תחילת אביב, אין הרבה אנשים. אבל הנה הוא עומד לידי עירום. איך זה שהוא קצת רופס אני חושב לעצמי. הוא שוחה ממש טוב. זורק מבט למטה ורואה שגם שם הוא מוצלח. משהו בנוכחות של האיש הזה מטריף אותי. יש תקופות שאני מרגיש מלך העולם ויש תקופות שאני מרגיש כשלון מהלך שמצליח להסתיר זאת טוב. והאיש הזה מוציא ממני משהו לא טוב.
מסיים להתלבש, בודק הודעות. ארבעים דקות בלי מענה ואנשים מרגישים שנטשתי אותם. מסדר את השיער, מסתכל במראה לשניה ארוכה ואומר לעצמי אולי אתה לא כזה גרוע.