שיר כאב – ניתוח

שיר כאב של מאיר אריאל הוא אחד השירים האהובים ביותר שלו וגם עם השורה הכי מצוטטת בשיח הציבורי. הוא שיר מאד פוליטי והדעה הרווחת היא שהאשה היא ארץ ישראל. ולמרות ששמעתי שמאיר אריאל עצמו אמר זאת, קשה לי להאמין שהוא אמר זאת ברצינות או באמת התכוון לזה, כי זה פשטני מדי ושום דבר לא פשוט אצל מאיר אריאל. בעיני זה שיר פוליטי אולי מהחזקים ביותר שנכתבו ועל משולש רומנטי. האשה היא אשה בפני עצמה וארץ ישראל עומדת שם ברקע דוממת ומשפיעה על הדמויות. משפיעה עלינו.

שיר כאב, עובר ושב

איזה מזל אני שר עכשיו

שיר כאב כל פעם חוזר

אז אני שר עכשיו – אולי זה עוזר.

האומנות כתרפיה. זה מוזר ששיר נפתח בפזמון. זה מבנה יוצא דופן שבא להצהיר כבר בהתחלה שכל מה שאני הולך לספר לכם זה רק כדי לעזור לי לפרוק מהלב. כשכואב כותבים. כשכואב שרים וכשכואב יוצרים.

תפסה לה צעיר ערבי משכיל
דווקא אחד שהיכרתי
אפילו ראיתי איך זה מתחיל
לילה אחד השתכרתי
הרגשתי איך שזה זוחל לי
מתחת לרגליים,
ואיך שזה אוכל אותי
עד קצות הציפורניים.

כל מי שראה איך אהובת ליבו מפתחת קשר רומנטי עם מישהו אחר מול העיניים, מבלי לנסות להסתיר יודע כמה זה כואב. גם 'המאהב' של א.ב יהושוע מתעסק באותם נושאים. אבל אני מסתכן ואומר שהיא לא ממש שלו. הם ידידים. הוא מאוהב בה עד כלות אבל היא אהבה לא מושגת. מה שמגביר את הכאב. והכאב הוא כל כך פיזי שהדימוי זוחל לי מתחת לרגליים עד קצות הציפורניים מחדד. בדרך כלל אנשים אומרים הלב כואב וכו' אבל מאיר אריאל שולח את הכאב הזה לבסיס. למקום שאתה עומד עליו ונשען. זה אוכל אותך יומם ולילה. אני פחות אהבתי את העובדה שהוא משתכר – קלישאתי מידי ונשמע כמו סרט הוליוודי ובעיני מיותר. אבל זה לא פוגע בעוצמת הכאב.

טוב אני לא יכול להקיף אישה
שלוש מאות שישים וחמש מעלות
תמיד נשאר לה סדק דרכו
היא יכולה פתאום להתגלות.
לעובר שב בא ולוקח
כל מה שהיא רוצה לתת
היא רק חוטפת לעצמה
עוד רגע אחד רוטט.

אולי הבית היפה ביותר שנכתב בשפה העברית אי פעם. הרצון שלנו להקיף מישהו באהבה מבלי לתת לו אפשרות לברוח הוא בעצם מה שחונק את המושא ונותן לו את המוטיבציה לחפש אוויר. גם ההבנה שאין ביכולתו של האוהב לענות על כל הצרכים של מושא אהבתו בעצם דוחפת אותה לזרועות האחר. לפי מאיר אריאל סופה של כל אהבה הוא כישלון. האשה כל כך כמהה לאהבה, לתשוקה שהוא לא יכול לספק שכל מי שעובר לידה פשוט יכול לפתות אותה כפרי בשל.

צעיר ערבי משכיל
עד קצות הציפורניים
צעיר ערבי שמסתכל
ישר בעיניים.
מורה באיזה כפר במשולש
משתתף בבימת חובבים מעורבת
של המועצה האזורית שלנו
המעורבבת.

והנה מתחיל הקטע הפוליטי. בבום. ויש בו כעס. אזרח סוג ב' שמעז להשיר את המבט. לא להתנצל. וגרוע מכך גם לנסות לעשות תיאטרון במקום להיות פועל בניין. זה מבט כוחני מזלזל של אדון הארץ. אפילו את שם הכפר הוא לא מסוגל לבטא.

היא ואני יוצאים כבר
די הרבה בעצם
איפה היא איפה הפוליטיקה
היא עוד בכלל מוצצת.
משוגעת על תיאטרון
היא רק לא אחת מאלה
אבל אם יש איזה חוג בסביבה
אז למה לא אפילו עם אלה –

עכשיו מאיר גם מתנשא על אהובתו. מה היא מבינה בכלל. הביטוי היא עוד בכלל מוצצת אפילו מקומם. קשה לי להאמין שאריאל לא היה מודע לקונוטציה המינית הבוטה. הוא גם מזלזל בה פוליטית וגם מינית. אבל בו זמנית הוא מצייר לנו קוים לדמותה. רוחנית ובישנית. אחת שלא תיזום אלה תיגרר. ממש אפשר לדמיין אותה נכנסת למכולת השכונתית והמורה של חוג התיאטרון נותן לה עלון קטן ומזמין אותה לבוא לשיעור ניסיון והיא בביישנות נעתרת.

היתה הולכת למפגש
פעם בשבוע
וחוזרת עם איזה דש
באופן די קבוע
עם איזו התנשמות
עם איזה סומק על הלחי
מבטה החי היה דוקר אותי
לבכי.

שוב הכאב, תוך כדי תיאור נפלא של תהליך ההתאהבות. לא שלו. שלה. התנשמות, סומק – התרגשות בלתי מוסברת. ההרגשה הנפלאה בעולם. והוא בצד אוכל את הלב.

הזמינה אותי למסיבת השליש
הם הציגו תרגילי קשר
בתנועה למגע הוא עשה לה מיתר
היא ענתה לו קשת.
היה באמת תרגיל יפה
סחב מחיאות כפיים
צעיר ערבי שהכרתי
מסתכל בעיניים –

למה היא מזמינה אותו? היא עד כדי כך לא מודעת כמה היא מכאיבה לו? אולי לא איכפת לה. כל כך מרוכזת בעצמה, בהאהבה שלה, בהופעה שהיא בכלל לא שמה לב אליו.

אחרי המסיבה הוא הזמין אותי
ואותה אליו למרפסת
שתינו קפה שתינו קוניאק
אימו מדי פעם נכנסת
הוא דיבר על תיאטרון
כאפשרות של גשר
"אפשר להגיע להבנה!"
היא ניגשת אליו נרגשת.

שוב קטע פוליטי ושוב מאיר אריאל מזלזל ולועג לתמימות שלה. כמו ילדה קטנה שלא מבינה איפה היא חיה. מאמינה באיזה דו קיום שרק אנשי רוח תמימים באמת חושבים שאפשרי. פה זה המזרח התיכון גברת. וילה בג'ונגל הרבה לפני שאהוד ברק אמר זאת עלינו.

הסתכלתי לפה הסתכלתי לשם
לכל הכיוונים הסתחלתי
ולאן שלא זחלתי
בשתי עיניו נתקלתי.
לא יודע מה הוא רצה בעצם
להביע
אני רק המשכתי את עצמי
בקוניאק להטביע.

הוא לא רוצה להיות שם. ובאמת מי היה רוצה להיות בכזאת סיטואציה? אבל הוא גם לא יכול לשחרר. ממש מזוכיזם. למה הוא בוחר להסתכל לכאב בעיניים? כי הוא לא יכול לשחרר. הוא תקוע.

אי שם במרחב

נבחו כלבים לירח

זזים אמרתי מאוחר

חכה אמר מה אתה בורח

אולי תישארו ללון אצלי

הציע במפגיע

אתה הרי כל כך שתוי

אמרתי לו נגיע

לאן תגיעו הוא אמר

מביט בי בעיניים

החזרתי לו מבט

זרקתי ירושלים

לקח לו קצת זמן להביא חיוך

אבל הוא לא הזיז עין

אחר כך הוא דיבר אלי

ישר אל תוך היין

בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית

יושב ערבי עם נרגילה

אפילו אם זה מתחיל בסיביר

או בהוליווד עם הבה נגילה

אמרתי לו ביידיש היא שופטת בינינו

בתוך בועת שתיקתה שוב נתקלות

עינינו.

מאיר אריאל יודע שהוא לא יכול לנצח. אז הוא יורד נמוך. מבליט את היותו אדון הארץ ולאחר אין מקום או לפחות שידע את מקומו הנחות. 'בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה' היא שורה שמקפלת לתוכה את כל הציונות המודרנית. אנחנו לא יכולים לברוח מזה. לא פה ולא בגלות. זה אנחנו והם לופתים אחד את השני. והם לא הולכים לשום מקום. ולפעמים הם גם מנצחים אותנו. באהבה. בשיר כאב.