גבר בן 46 נפטר הבוקר בשנתו ללא מחלות רקע. המשטרה פתחה בחקירה לנסיבות הארוע. הוא השאיר אישה ושלושה ילדים. קראתי את הידיעה הזאת בעיתון שוב ושוב. זה יכל להיות אני. הוא אפילו צעיר ממני. איך מתים מתוך שינה? האם מתעוררים רגע לפני או פשוט חולמים את עצמך למוות? ומסכנה האישה שהתעוררה לצד גופה קרה. בטח השכנים הזעיקו את המשטרה מהצעקות.
רפרפתי על שאר הידיעות בעיתון. הרגשתי זקן. מי עוד קורא עיתונים? שום ידיעה לא ממש עניינה אותי. פתאום נתקלתי בתאריך. ה 28 בספטמבר. לקח לי רגע להבין מאיפה התאריך הזה מוכר לי. 15 שנה לא ראיתי או דיברתי איתה. והיום אני נזכר שזה יום ההולדת שלה. ניסיתי לחשב בת כמה היא ללא הצלחה.
התהלכתי חסר מעש הלוך וחזור בבית. ואז קפץ לי רעיון. לרגע הוא נראה לי הזוי אבל הוא הלהיב אותי. לקחתי את הסלולרי, חיפשתי את המייל שלה, זה לקח לי כמה רגעים ואז כתבתי
Hi!
Long time! I am landing in Paris today.
Meet me tomorrow for lunch
Hope to see you
ולא חתמתי.
דחפתי כמה בגדים לטרולי פעוט והזמנתי מונית לשדה. הנהג שוב ושוב ניסה לגרור אותי לשיחה אבל אני הייתי עסוק בסלולרי לבדוק אם הגיעה תשובה. תמיד חלמתי כמו בסרטים, להגיע לשדה התעופה, ללכת לדלפק ולהגיד את המשפט 'כרטיס טיסה בבקשה, לא משנה לאן'. אז כמעט הגשמתי את החלום רק הפעם ידעתי לאן. הטיסה יוצאת ב 12:07 ונוחתת ב 16:27 שעון מקומי. תוך כדי שאני מזמין מלון להיום קולה של חברה טובה הידהד בראשי: 'אתם הגברים לא יודעים להניח להאהבות מהעבר'. אולי היא צודקת. עדיין לא היה אות חיים במייל.
התיישבתי במטוס והעברתי למצב טיסה. למדתי לאהוב את זה. להיות מנותק לגמרי לכמה שעות. בלי הודעות, בלי טלפונים, בלי צלצולים. שקט. שמעתי שבכמה טיסות התחילו להציע אינטרנט וזה זיעזע אותי שגם חלקת האי זמינות האחרונה נכבשת.
הטיסה הייתה דיי ריקה ולשמחתי המושבים לידי היו ריקים. ניסיתי לעלות את דמותה בזכרון. הייתה ביננו תשוקה אדירה שלא ידעה שובע. אבל תמיד שאני חושב עליה אני נזכר בערב ספציפי אחד, ברכבת תחתית שנתקעה לחצי שעה בפרניגטון ואנחנו לא הפסקנו להתנשק. זאת הייתה נשיקה חד פעמית בעוצמתה. הרגשתי שאם נפסיק להתנשק נאבד אחד את השנייה. ואכן איבדנו אחד את השני.
לרגע הרגשתי זיקפה קלה מהמחשבות והייתי נבוך, מציץ שאף אחד מהנוסעים לא שם לב למצוקתי. לא עניינתי אף אחד. שוב נזכרתי באיש המת מהבוקר והמטוס נחת. מדליק את הסלולרי עדיין אין קליטה. יורד לאוטובוס שמחכה על המסלול. אני עם חולצה קצרה וכבר קריר בפריז בספטמבר. רק שהגעתי לטרמינל סוף סוף הייתה קליטה. ואימייל ממנה.
Hi
Long time indeed.
I am afraid I can’t meet you tomorrow and anyway I am not sure it is a good idea.
Have a good, full and happy life.
והיא לא חתמה.
מוזר חשבתי לעצמי. לא לקחתי את האפשרות הזאת בחשבון בכלל. הייתי בטוח שהיא תשמע את קולי והיא מיד תקפוץ משמחה. דמעה זלגה לי מעין שמאל. למה תמיד היא צריכה לבכות חשבתי. לרגע חשבתי לכתוב תשובה שתפציר בה בכל זאת להיפגש. קראתי את ההודעה שלה שוב ושוב והמשפט האחרון הכריע. היא לא רוצה לראות אותי. לא עכשיו ולא בעתיד. והיא לא חתמה.
נשכבתי במיטה שבמלון. שם אוזניות עם קינג קרימזון והתחלתי לשקוע לתוך שינה. המוזיקה היפנתה אותי ורגע לפני שנרדמתי עברה לי מחשבה שאולי גם אני לא אתעורר בבוקר.