ארבע אחרי הצהריים. חם. ומאה אנשים נאספים מתחת לסככה חסרת החן בבית הקברות בראשון. באמצע מונחת גופה של איש כל כך קטן פיזית שבשיא גובהו הגיע אולי ל 1.45. בני משפחה שלא התראו זמן רב מחבקים אחד את השני ואומרים את אותה קלישאה, איך זה שנפגשים רק בהלוויות.
אני מסתכל בעניין די מנותק רגשית מכל האירוע. כן אני זוכר את דוד שלי מהילדות. כמעט כל שבת היינו נפגשים. היה משהו כבד מאד בכל המפגשים האלה. יושבים הרבה, שותים אוכלים ומדברים ומדברים. אבל הכל היה עטוף בחמימות משפחתית נעימה.
כשעזבתי את ראשון התרחקנו וראיתי אותו פחות ופחות. בשנים האחרונות מצבו הלך והדרדר ולא ראיתי אותו בכלל. ואולי טוב שכך. אני רואה את הבנות שלו חנוקות מדמעות וחושב מחשבות לא נעימות שאמנם אמא שלי קטנה ממנו אבל זה מתקרב. אני מסתכל עליה. דומעת, מכונסת בעצמה. נראית כחושה. מזמן לא הרגשתי רגש אהבה כזה כלפיה. רק רציתי לחבק אותה אבל נשארתי במקום.
הבכורה קוראת מדף מילות הספד שמתחילות לפני 90 שנה שאבא שלה נולד בפריז. רגע לפני המלחמה. היו להם חיים טובים בפריז לסבא וסבתא שלי. אבל סבתא חלמה חלום, מלאך מזהיר אותה ממלחמה גדולה עומדת לפרוץ והיא אורזת את החפצים וחוזרים למרוקו. אף אחד לא מעז להתווכח עם חלומות של סבתא. אף פעם לא ידעתי אם הסיפור אמיתי או מיתוס משפחתי ואולי הם חזרו כי לא הייתה עבודה, או פשוט התגעגעו למרוקו. אבל זה סיפור יפה.
לפני הרבה זמן ילד קטן נולד. ותשעים שנה אחרי, שבט גדול עומד מסביב לגופה. ילדים, נכדים, אחים אחיינים. זה ניצחון? זה הישג? אני שואל את עצמי ואין לי תשובה. נראה לי שסבתא הייתה שמחה. אולי שמחה זה מילה גדולה. היא פשוט עשתה את מה שצריך. אבל סבתא כבר מזמן לא פה.
אני חושב לעצמי אם הוא באמת היה איש טוב. הוא היה איש קטן, קירח וממש מיושן. מישהו הרגיש נכון לשים את שארל אזנבור ואת ne me quitte pas של ז'אק ברל. וזה הוריד את הכבדות של הרגע וכולם הקשיבו למוסיקה הנוגה בשקט והעולם עצר מלכת.
הטקס מתחיל. אין בן בכור רק בנות, אז לא ברור מי צריך לקרוא קדיש ונוצרת מהומה קטנה ובסוף קוראים כולם ביחד והרב קורע את דש חולצות. הצעדה מתחילה כשבראש מוסעת העגלה ועליה הגופה הזעירה. אני צועד בשתיקה ליד אימא, שמח לחזור לתפקיד הילד הקטן שלא צריך להיות אחראי לכלום. הצעדה ארוכה. זה מתחם בית קברות עצום שעוד בבניה. כל כך מעט חן יש בראשון לציון ועוד פחות בבית הקברות שלה. כשהיינו ילדים שרנו בקולי קולות שנמות יקברו אותנו בראשון לציון והאמת תמיד חשבתי ששם אני רוצה להיקבר. עכשיו נראה לי אוותר.
אני מתחיל לקרוא את השמות על המצבות והלב מתחנן לא לראות שמות שאני מכיר. אני נאבק לא לקרוא את השמות שמנסים לתפוס את תשומת ליבי מכל עבר, כדי לא לראות אף שם מוכר ואני מצליח להתחמק. אני קורא שמות ספורים ואני מנסה להבין מי הייתה לאה קדוש. השיירה עוצרת ליד קבר פתוח באמצע אתר בניה. ניצחתי את המצבות. יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא.
מטמינים את הגופה מכסים את הקבר בחול. שמים שלט קטן וזהו. אנשים מניחים אבן קטנה, מתחבקים מתחילים להתפזר. ראשון לציון חמש אחרי הצהריים השמש עדיין רותחת. כולם הלכו. נכנסתי לאוטו מחפש מקום לקנות מים. עצרתי בתחנת דלק. קניתי מים וגלידה. בסוף כולם מתים. ובפעם הראשונה היום זלגה לי דמעה והבנתי שאותה אני רוצה.