בתוך הצינורות הוא השיר הכי מפורסם של להקת אלג'יר. השיר מהפנט מבחינה מוזיקלית ושואב אותך למטה לעולם המסויט של גבריאל בלחסן. על השיר חתום גם אביב גדג' אבל אין לי ספק שבלחסן נתן את הטון. כרגיל אצל בלחסן הכל חשוף עד העצם. פסימי נטול אופטימיות.
אני מעשן רק כשאני צריך.
אף פעם לא יותר ממה שאני צריך.
אם היה לי כח הייתי קם וצועק.
בורח מתפרק אף פעם לא חוזר יותר.
כבר במשפט הראשון הכל בפנים. ברור לנו מה הוא מעשן. ברור לנו שזה מושך אותו למטה. ברור שאין לו סיכוי.
מליון כדורים,
נותנים לי הרופאים.
שלא אצעק שלא אצחק,
שלא אתעורר יותר. זה משחק.
משחק מתוכנן היטב,
שלא כמו בחלומות אתה צריך לנוע. לנוע ומהר.
מאש הצלפים מאש המחשבות מאש החרבות.
אני בתוך הצינור.
אני לא מכיר מישהו שתיאר את האשפוזים ואת מחלת הנפש שלו טוב יותר מגבריאל בלחסן. הכל פה. הכדורים שלא ממש עוזרים ורק הופכים אותך לזומבי. המחשבות הטורדניות שלא עוזבות והכל תקוע בלי אפשרות להתשחרר.
עכשיו ארבע בבוקר,
מזיע מתחת לשמיכת כותנה שחורה,
מסתכל על התיקרה העקומה.
הייתי רוצה לאהוב אותך.
בלי לחכות.
בלי הפסקות.
כאן ועכשיו בין ההריסות.
לקחת אותך איתי לתוך הצינורות.
והמחלה הזאת אוכלת אותו ומטריפה אותו ללא תקווה. גם האהבה שאמורה לסמל אופטימיות ותקווה למשהו טוב יותר נגררת למטה וגם אותה הוא יטביע.
עכשיו מתחילה מוזיקה של מחלה.
מוזיקה של גהינום זה לא אושר.
זה סתם דיכאון.
אני לא אוהב שמפריעים לי להתרכז בחלומות שלי.
יגיע הסתיו יסלק ממני את כל הליכלוך.
והלילה,
אתה הולך לחלום את כל החלומות הכי יפים שיש.
החלומות שלנו זה הסיפור האמיתי.
איזה משפט יפה שקושר את המוזיקה למחלה. המוזיקה שאמורה הייתה להיות הגאולה לא ממש עוזרת. הסמים נותנים אשליה של יופי, יופי של חלומות ולמרות שהם הסיפור האמיתי הם בעצם אשליה.
עכשיו אני מושלם.
עכשיו אני לא זוכר שום דבר קטן,
אפילו לא פרט קטן.
ויש את כל הזמן שאפשר, שנשאר, חודש, חודשיים.
אולי שנה אולי יותר.
הכדור בתוך הדם,
אין כבר מחשבות,
אין כבר קולות,
יש רק אהבה בין ההריסות.
האם מישהו הי פעם תיאר השפעת סמים על הבן אדם בצורה כל כך חשופה ואותנטית? בסוף אתה נהיה כלום.
אני בתוך הצינורות.
כבר כמה ימים.
כבר כמה שבועות.
כמה שנים טובות.
אולי איבדתי כל תחושה,
חושב שאני עף אבל בעצם על הריצפה.
אז שותה את הגשם המלוח.
מסומם מהים או שיכור מהרוח, שיכור מהרוח.
אין תקווה בשירים של גבריאל בלחסן. אין תקווה רק יאוש אוכל נפש. ואצלי זה הפך להימנון של אחרי ה 7 לאוקטובר. הייתי רוצה להיעלם. הייתי רוצה לא להרגיש כלום, לא לראות ולא לזכור. לקחת אותך איתי לתוך הצינורות.