אניה

כשסבתא שלי נשמה את נשימתה האחרונה אני בדיוק הטחתי מיליוני זרעים לתוך קונדום שבלם את התקדמותם המהירה. כמובן שזה לא קרה באותה שניה אבל די בערך. כשיצאתי מהדירה, יום שמש באמצע חורף קר, הדלקתי את הטלפון ומיד הוא התחיל לצפצף בלי הפסקה. שלוש שעות לא הייתי אוןליין ונראה שהעולם התקדם כמה צעדים בלעדי. אבל בן בליל ההודעות תפסה אותי הודעה של אמא 'תתקשר דחוף' שלא מצאה חן בעיני והתקשרתי.

אמא עם גרון חנוק אמרה לי שסבתא כבר לא. זה היה צפוי אבל מיד נתקפתי רגשות אשם שלא ביליתי את השעות האחרונות לידה אלה הייתי עסוק בפעילות נמרצת. אפילו לא הייתה לי כוונה לייצר חיים במקום. סתם השבעת בור של סיפוק שאף פעם לא מתמלא.

נכנסתי לבית קפה ליד מנסה להסדיר את המחשבות. תמונות ממה שקרה בדירה כמה רגעים לפני התערבבו עם תמונות של סבתא מביאה לי ממתקים בתור ילד ולוקחת אותי לים ואני קופץ וקופץ על הגלים בלי הפסקה, ללא תכלית ועדיין מאושר.

התקשרתי לבוס ושניה לפני שהוא הספיק לצעוק על כך ששוב לא הייתי זמין, אמרתי לו בשקט סבתא שלי מתה. אני צריך כמה ימי חופש. יש למוות יראת כבוד. אנשים מכבדים אותו. אמרת מישהו מת ומיד כולם זזים הצידה באי נוחות ורק רוצים שהרגע יעבור. 'קח כמה ימים. אין שום בעיה.' למרות שמה זה יעזור? המת לא יחזור לחיים כבר. גם אם אני אקח המון ימים.

'תבוא מחר בעשר, אני אוהבת להזדיין על הבוקר'. הייתי מבולבל. פער הגילאים היה ברור אבל פער הדורות היה כמעט בלתי ניתן לגישור. רק הכרתי אותה והיא כבר מזמינה אותי בישירות כזאת ובשפה בוטא לבוא אליה למטרה אחת ויחידה. 'את לא מבזבזת זמן' ניסיתי להאריך את השיחה. לא רציתי שהיא תלך אבל היא הסתכלה עלי בחיוך חצי מזלזל ואמרה 'חמוד אתה'.

בדיוק כפול מגילה. היא בת 22, יפה, בטוחה בעצמה משדרת שהיא שולטת במצב. הפתיע אותי שהיא התחילה לדבר איתי על הבר. בכל זאת ישבתי שם עם חבר, מעשן סיגריה למרות שאסור, שקועים בשיחה על איזה סרט שראינו. אבל קלטתי אותה לידי והחזה החצוף שכל הזמן הציץ החוצה גרם לי להגניב מבטים ולאבד ריכוז בשיחה. הייתי בטוח שהחבר לא שם לב ובטח שלא היא אבל שניהם הבחינו.

'מצאה חן בעיניך אני רואה' סינן החבר ואני מיד הסמקתי. בזמן האחרון קל להביך אותי. כאילו אני שקוף לעולם. כן מילמלתי, היא חמודה מאד. נראית טוב. וברגע שהחבר קפץ לשירותים היא באה והתיישבה לידי. שוב באותה ישירות שאני לא מורגל אליה אמרה 'ראיתי שאתה לא מפסיק להסתכל עלי, אז באתי. משעמם פה. אפשר סיגריה?'

החבר סימן לי בחיוך מרחוק שהוא חותך ואני מצד אחד שמחתי ומצד שני הרגשתי נטוש וחסר ביטחון. כרגיל ניסיתי לשחק אותה קול, אדיש ואחד שראה הכל ושום דבר כבר לא יפתיע אותו. אבל לא היה לי ספק אצל מי השליטה באמת ומי הולך להוביל.

התיישבנו על שולחן גבוה עם כסאות גבוהים ואיזה נר דלוח שמנסה לתת אווירה לא ברורה. התחלנו לקשקש, שיחת הכרות שהייתה יותר שיחת פלירטוט ושתינו טיפה ותוך כדי שאני עדיין במאמצים להרשים בחוש הומור שנון אמרה בלי להסביר 'היום אני לא יכולה' והמבט המופתע שנתתי לא הרשים אותה במיוחד ואמרה 'אל תשחק אותה תמים, היום אני לא יכולה. תבוא מחר בעשר…' ורשמה לי על פתק את השם, כתובת ומספר טלפון. 'אל תאחר! לא אוהבת אנשים שמאחרים'.

אז כבר ברבע לעשר עמדתי מול הבית שלה. בית דירות מוזנח שבמקומות אחרים היה נחשב שכונת עוני אבל פה זאת שכונת פאר. חשבתי אם לבוא בידיים ריקות זה בסדר ומצד שני לא ידעתי מה לקנות. ידעתי שלא משנה מה אני אעשה אני אזכה למבט לועג. בשתי דקות לעשר דפקתי בידיים ריקות. קמצן סיננתי לעצמי.

כמה שניות אחר כך נפתחה הדלת, חיוך בזווית הפה, חולצה לבנה, בלי חזייה. לא הייתי סגור אם היא לובשת תחתונים. וכבר מהמראה הראשוני הייתי מגורה. 'בוא כנס. קפה?' היה לי יובש בגרון ובקושי יכלתי לדבר. כן יצא לי קול סדוק, שחור, בלי סוכר בבקשה.

התיישבנו סביב השולחן העגול וניסיתי לשתות את הקפה אבל הוא היה דוחה. גם היא לא ממש התעיינה בקפה ואחרי שתיקה של שתיים שלוש דקות שנראו ארוכות יותר הכריזה אני נכנסת להתקלח ואמרה לי לחכות בחדרה.

נכנסתי לחדר ונזרקתי שנים אחורה לתקופה נפלאה שהייתי בא לידידות שלי והיינו יושבים על השטיח מסיני מעשנים ג'וינט ושומעים מוזיקה. ניל יאנג התנגן לי בראש באופן טבעי. יכלנו לשבת כך שעות כמעט בלי לדבר. רק לשבת ולהקשיב, להתמרח אחד על השני ולא להבין שלזמן יש קצב משלו וכרגע הוא פועל לאט והוא נוזלי וכדאי ליהנות ממנו כמה שאפשר.

אבל להבדיל בחדר שלה לא היו ספרים, לא היו דיסקים ובטח לא תקליטים. רק ציור קיר של בחורה בעירום מפנה אלינו את הגב, ארון בגדים דחוס, מראה ושטיח נעים. לא היה לי במה לחטט כדי ללמוד על הטעם שלה. אולי אין לה טעם חשבתי והיא נכנסה לחדר עירומה, רק מגבת סביב מותניה. שיער רטוב וריח של שמפו נעים. מבטה היה מופתע. 'מה אתה עוד לבוש?'

ובשלוש שעות הבאות חוויתי בפעם הראשונה בחיי סרט פורנוגרפי קטן. ליקוקים, מציצות, נשיכות, הפלקות, תנוחות, אוראלי, אנאלי, ירידות, עליות, אני לא בכושר, על הצד, 69, 68, התנשמויות, מאחורה, על הגב, על הכרית, על הרצפה, מזיע, על הבטן, אצבעות, השפרצות, וגניחות ושוב חוזר חלילה. וריח חזק של נוזלים. כל הדברים שראיתי באינטרנט אבל אף פעם לא באמת חשבתי שזה אמיתי. זה היה כל כך טכני שרוב הזמן הסתכלתי במראה, מביט על עצמי בבוז, גוש בשר מזדקן נטול נשמה שפועל בצורה מכנית ונהנה פיזית אבל לא נפשית. ובאותו הזמן סבתא שלי נושמת נשימות כבדות, נשימות אחרונות.

וכשכבר התלבשתי ועמדתי מולה מוכן להיפרד, היא חייכה. רשמתי לעצמי שזה חיוך מהפה ולא מהעיניים. היא שלחה את מבטה לאזור חלציי ואמרה 'אני רואה שאתה לא מוכן להיפרד עדיין' לפני שהבנתי על מה היא מדברת כבר נהדפתי לספה, הג'ינס נפתח במקצועיות ושוב מצצה את הזין, את הביצים, בתאווה ואני אוחז בראשה דוחף עמוק יותר עד שלא יכלתי להחזיק וגמרתי בפיה. גם זה לא קרה לי לפני. היא שוב חייכה חיוך מכני ורצה לשטוף את הפה. 'תרים לי טלפון אם אתה רוצה' וכבר הייתי בחוץ תרתי משמע.

זה הזכיר לי את הפעם הראשונה שבאמת נישקתי בחורה. כלומר היא נישקה אותי. הייתי בכיתה י', עדיין ילד והיא אמרה איך בא לי להתנשק. ואני בתמימות אמרתי אני מוכן ולפני שהבנתי מה קרה היא קפצה עלי ונישקה אותי לפני כולם. אני רק שכבתי על פגוש המכונית שאליה היא הדביקה אותי ולא זזתי. היא דאגה להכל לעיני החברים הלועגים.

עוד לפני שפתחתי את הטלפון הרגשתי רע עם עצמי וניסיתי לברר עם עצמי למה. גם בכיתה י' הרגשתי רע עם הנשיקה הזאת. כלומר זה היה כייף אבל פתאום הבנתי מה המשמעות העמוקה מאד של פורנוגרפיה – מחסור חמור ברגש. וכל השכונה הזאת נראתה לי פורנוגרפית באותה מידה ואז פתחתי את הטלפון. והמוות של סבתא הציף בי רגשות ומלמלתי לעצמי שמוזר אבל דווקא המוות הוא לא כזה.