נתקלתי בספר העיר וחומותיה החמקמקות בפסקה שמאזכרת את אהבה בימי כולרה של גבריאל גרסיה מארקס. אז לקחתי אותו מהספרייה עם אפס ציפיות.
קראתי אותו לפני שלושים שנה והייתי בטוח שאיבדתי כל סבלנות לציוריות שלו, לשפע הדמויות ולשלל הטיפוסים שאתה רק עסוק בלזכור מי זה מי.
ואז קראתי ונשאבתי.
וגיליתי ספר ענק. אולי הספר הטוב ביותר שנכתב על אהבה.
יש ספרים שקוראים אותם ומיד מבינים על מה הם. ויש ספרים, כמו זה, שמעבירים רעיונות חתרניים מאוד תחת רעיון מיתי שנטוע עמוק בתרבות.
אהבה בימי כולרה הוא כזה ספר.
על פניו, זהו סיפור על אהבה גדולה מהחיים. פלורנטינו אריסה מתאהב בפרמינה דסה בצעירותם, מאבד אותה, ואז מבלה יותר מחמישים שנה כשהוא מחכה לרגע שבו יוכל לשוב אליה.
זה נשמע כמו סיפור על האהבה הרומנטית האולטימטיבית. על אהבה שמנצחת את הזמן, את הזקנה ואת החיים עצמם.
רק מה לעשות שהסיפור מספר משהו אחר לגמרי.
זה קודם כל סיפור על אובססיה
הדבר הראשון שמטריד אותי בסיפור האהבה של פלורנטינו הוא עד כמה מעט הוא מכיר את פרמינה כשהוא מתאהב בה.
הוא רואה אותה. הוא כותב לה. הוא מדמיין אותה. הוא בונה סביבה עולם שלם.
אבל הוא לא חי איתה. הוא לא מכיר את האדם שהיא תהיה.
האהבה שלו מתחילה, למעשה, לפני ההיכרות. הוא רואה אותה ומרגיש כמו מכת ברק — אהבה ממבט ראשון.
אבל אהבה בדרך כלל אמורה להתפתח מתוך היכרות: מכירים אדם, מגלים אותו, מתקרבים אליו, ואז מתאהבים.
אצל פלורנטינו קורה משהו אחר:
הוא מתאהב בדמות שהוא המציא, ואז מבלה את חייו בניסיון להגיע אליה.
פרמינה הצעירה הופכת אצלו למיתוס.
וזה אולי מסביר מדוע הוא מסוגל להמשיך "לאהוב" אותה במשך עשרות שנים.
כי הדמות שהוא אוהב אינה באמת חייבת להתמודד עם המציאות.
היא לא מזדקנת.
היא לא מתעצבנת.
היא לא משעממת.
היא לא אומרת דברים שמרגיזים אותו.
היא לא מתווכחת איתו על דברים קטנים.
אין לה מצבי רוח.
היא נשארת בתוך הראש שלו מושלמת.
שום דבר שתעשה או שיגידו עליה לא באמת ישנה אצלו את הרושם הזה. הוא קיבע אותה כדמות מיתית שאותה הוא מעריץ.
אבל מה עם הנשים האחרות?
נניח לרגע שהוא באמת התאהב אהבת אמת. היינו מצפים שהוא ישמור אמונים לאחת ויחידה עד שתואיל להחזיר לו אהבה.
ובכן… פחות.
פלורנטינו פותח במסכת כיבושים מיניים שלא הייתה מביישת שום גבר אלפא רברבן, למרות שברור לנו שהוא ממש לא הטייפקאסט הזה.
אבל לאף אחת הוא לא מוכן להתחייב.
לכן בעיניי הנשים האחרות בחייו של פלורנטינו אינן סתם "תחליפים לפרמינה".
להפך.
הן מוכיחות עד כמה המציאות שלו מורכבת יותר מהמיתוס.
הוא פוגש נשים אמיתיות. הוא מקיים איתן קשרים, חווה תשוקה, אינטימיות, חיבה ולעיתים גם קשר רגשי עמוק.
הן חיות.
פרמינה, במשך רוב חייו, היא רעיון.
וזה יוצר פרדוקס מעניין: פלורנטינו נאמן לאישה שאיתה הוא כמעט לא חי, בזמן שהוא חי חיים שלמים עם נשים אחרות.
אולי זו בדיוק הסיבה שהוא יכול להיות כל כך "נאמן".
הנאמנות שלו מעולם לא עמדה במבחן של החיים המשותפים.
ואז פרמינה מתחתנת
וכאן מארקס עושה דבר הרבה יותר מעניין מסיפור אהבה רגיל.
פרמינה אינה הופכת להיות האישה המיתית שגם בעלה מעריץ.
היא מתחתנת עם ד"ר חובנל אורבינו ובונה איתו חיים.
והחיים האלה הם בדיוק מה שאין לפלורנטינו.
אורבינו מקבל את פרמינה כאדם.
הוא חי איתה.
הוא מכיר את ההרגלים שלה, את החסרונות שלה, את העצבים שלה, את השנים שעוברות עליה.
והוא עצמו אינו נשאר נאמן לה לחלוטין.
הוא בוגד בה.
אני בטוח שזה בכלל לא נתפס בדעתו של פלורנטינו שאפשר לבגוד בפרמינה. הרי היא מושלמת. מי ירצה לבגוד בה? מי יעלה על דעתו לעשות דבר שאולי יפרק את הקשר?
אבל אורבינו חי עם פרמינה.
ולחיות עם אדם זה דבר אחר לגמרי מלאהוב אותו מרחוק.
האם פלורנטינו בכלל היה נשאר נאמן?
זו אחת השאלות שמעסיקות אותי.
נניח שהיא לא הייתה דוחה אותו והם באמת היו מתחתנים. האם הוא באמת היה נשאר נאמן לה במשך כל חייו?
אני לא בטוח.
למעשה, אני כמעט בטוח שלא.
תסתכלו על סגנון חייו. בכל פעם שהוא עצוב, בודד או זקוק לאהבה ותשומת לב, הוא מוצא אישה אחרת. לפעמים אחת האלמנות, לפעמים אישה אחרת.
אז בחיים האמיתיים, אם היה רב איתה על משהו, אם היא לא הייתה מדברת איתו, אם הייתה מתרחקת ממנו — האם אותו אדם שכל כך צמא לאהבה ולתשומת לב לא היה הולך לחפש אותה במקום אחר?
ואולי בעצם זה בדיוק להפך.
יכול להיות שכל מה שמאפשר לפלורנטינו להיות נאמן כל כך הרבה שנים הוא העובדה שהוא לא קיבל אותה.
הוא לא נאלץ לגלות איך נראית פרמינה האמיתית אחרי עשרים שנה של נישואים.
הוא לא נאלץ להתמודד עם השחיקה של היומיום.
הוא לא נאלץ לגלות שאישה שאוהבים יכולה להיות גם מעצבנת, עייפה, לא מובנת, רחוקה או סתם משעממת ביום שלישי אחר הצהריים.
הוא יכול היה לשמור על פרמינה בתוכו בדיוק כפי שרצה.
וזה הופך את האהבה שלו למשהו הרבה יותר מורכב.
האם זו אהבה גדולה?
סליחה, אני לא חושב שזו אהבה.
זה יותר אובססיה מטורפת.
וגם פרמינה עצמה אינה המיתוס
לקראת הסוף פלורנטינו נחרד לחשוב על מחשבה שהוא כמעט לא העז לחשוב עליה מעולם:
אולי גם לפרמינה היו מאהבים.
הוא עושה בשכל שהוא נמנע מלשאול.
הוא גם פוחד מהתשובה, אבל אולי בפעם הראשונה מבין משהו חשוב הרבה יותר: מגיע לה פרטיות כמו לכל בן אדם אחר.
ולבני אדם יש סודות וחיים נסתרים.
פרמינה היא בן אדם.
וברגע שהוא מתחיל להבין את זה, משהו משתנה.
פתאום יש אוויר.
היא כבר לא נחנקת תחת העומס הבלתי נסבל של להיות דמות מיתית.
היא יכולה להיות אישה שהיו לה חיים שהוא לא מכיר.
אולי היו לה תשוקות שהוא לא יודע עליהן.
אולי היו אנשים שהוא לא יודע עליהם.
והדבר החשוב הוא שלא צריך לדעת.
כי ברגע שהוא מסוגל לקבל את זה, הוא מתחיל סוף סוף לקבל אותה כאדם ולא כרכוש של הדמיון שלו.
ופה, בעיניי, הספר נעשה גאוני.
ובסוף הם הופכים לחברים
אחרי מאות עמודים שבהם אנחנו מחכים ל"אהבה הגדולה" להתממש, מארקס לא נותן לנו באמת את הסוף הרומנטי הקלאסי.
במקום זה קורה משהו הרבה יותר מעניין:
פלורנטינו ופרמינה הופכים לחברים.
אחרי שכל המיתוסים נשחקו.
אחרי שהחיים עברו.
אחרי שאורבינו מת.
אחרי שהנעורים נעלמו.
אחרי שכבר אין צורך להקים בית, לגדל ילדים, לבנות קריירה או להוכיח משהו למישהו.
נשארים שני אנשים שמגלים שהם פשוט אוהבים להיות יחד.
יש ביניהם שיחה.
יש ביניהם הומור.
יש ביניהם סקרנות.
יש ביניהם כימיה.
ואפילו יש ביניהם סקס של זקנים שמבינים שהזמנים הטובים של הגוף כבר מזמן עברו, אבל עדיין אפשר להפיק עונג מלהיות עירומים ביחד.
ואולי הדבר המדהים הוא שהם מגלים בסוף משהו שאולי היה יכול להיות שם כל השנים:
הם פשוט היו יכולים להיות חברים.
אולי אפילו החברים הכי טובים בעולם.
אולי חברות היא פסגת האהבה
וזה גורם לי לחשוב מחדש על כל הסיפור.
אנחנו רגילים לחשוב שהשיא של קשר בין שני אנשים הוא רומן רומנטי שמוביל לחיים משותפים.
כאילו מציאת "האדם הנכון" אמורה לפתור את החיים.
אבל מארקס מראה לנו מה קורה בתוך החיים האלה.
האהבה הרומנטית הופכת לשגרה.
השגרה מביאה איתה שחיקה.
המיתוס מתנגש באדם האמיתי.
ואולי דווקא חברות עמוקה יכולה להיות משהו עמיד יותר.
חברות לא דורשת מהאדם שמולך להיות מושלם.
היא לא דורשת שכל יום יהיה מרגש.
היא לא דורשת שתהיה מאוהב בו באותה עוצמה כל הזמן.
היא רק דורשת שתרצה להיות איתו.
לדבר איתו.
לצחוק איתו.
לראות איתו את העולם.
אולי זו הסיבה שהסוף של הספר כל כך יפה בעיניי.
פלורנטינו מבלה חיים שלמים בניסיון להשיג את האהבה הגדולה שעליה חלם.
ובסוף, כשהוא ופרמינה כבר זקנים, הוא מקבל משהו הרבה פחות מיתולוגי והרבה יותר אמיתי:
אדם שהוא רוצה להמשיך איתו את הדרך.
לא בהכרח מפני שהם סוף סוף הפכו לזוג המושלם.
אלא מפני שהם סוף סוף למדו להיות שני אנשים יחד.
ואולי זו בכלל האהבה הבוגרת ביותר שהספר מציע לנו.
לא "לחיות באושר עד עצם היום הזה".