30/4/20
היום ה 120 של השנה. היטלר התאבד בשלושים לאפריל, מלכת הולנד נולדה ביום הזה וגם אני. אז זה יום שמח.
היום יום הולדת, היום יום הולדת. התעוררתי שהילד קופץ עלי עם בלון אדום. רק אדום. שמש בחוץ, ציפורים מצייצות ושש בבוקר. חייכתי מנסה להראות שאני שמח. אחרי ברכות נימוסיות משאר חלקי המשפחה נכנסתי להתקלח וברחתי לעבודה.
יושב בוהה במסך. מיליון הודעות. חייב אותך עכשיו. איפה אתה. למה אתה לא עונה ? שמעתי על מישהו ששם בחוזה שהוא לא עובד ביום הולדת. זה נשמע לי קורץ. אבל גם בבית לא בא לי להיות. מעביר איכשהו את היום. עושה רק מה שחשוב. שותה הרבה קפה ויוצא למרפסת להסתכל על היום היפה הזה, ולא לעשות כלום.
כשאני חוזר הביתה מחכה לי 'מסיבת הפתעה' עם עוגה, נרות ומתנה. אני מזייף שמחה. מוזר אני חושב לעצמי אתמול הייתי במצב רוח מרומם ובירכתי את עצמי כמה אני בר מזל והיום קמתי עם מועקה שלא עוברת. התיישבתי על הספה. הילדים התרוצצו, צחקו, השתוללו. ואני רק רציתי שקט.
אני אשן על הספה אמרתי לאשתי. למה היא שאלה מופתעת. קשה לי לנשום פתאום. אם חטפתי משהו אני לא רוצה להדביק אותך. מבט מודאג חלף על פניה. טוב אם אתה צריך משהו תגיד. רק שהילדים ילכו לישון. אני צריך שקט. נו מה חדש אמרה.
נרדמתי על הספה עם חלומות מסויטים. באמצע הלילה התעוררתי בקושי מסוגל לנשום קודח מחום. גררתי את עצמי והערתי את אישתי. תזמיני לי אמבולנס ביקשתי מנסה להסתיר את הבהלה. לקחתי תיק, דחפתי שמפו ותחתונים וקרסתי שוב על הספה.
נרדמתי וכשהתעוררתי הייתי כבר באמבולנס בדרך למאיר.
01/05/20
חג פועלים שמח! תמיד אהבתי את אחד במאי. פועלי כל העולם התאחדו.
התעוררתי בצהריים. לקח לי זמן להבין שאני בבית חולים במחלקה סגורה. אחות ניגשה אלי וחייכה. זה הרגיע אותי. היא דיברה בשקט. היא הייתה מהמהמת. בזמן שישנת עשינו לך בדיקה. היא חזרה חיובית. נדבקת בנגיף. איך אתה מרגיש? קשה לי לנשום אמרתי חוץ מזה בסדר. ניסיתי לצוד את מבטה ללא הצלחה.
היא ניסתה לחייך שוב אבל יצא לה חיוך מאולץ. תנסה לנוח אמרה. יש משהו שאתה צריך? את יודעת איפה הטלפון שלי שאלתי. לא נראה לי שהבאת אותו.
שיט שיט שיט. הסתכלתי סביבי. הייתי לבד במחלקה. איפה כולם? כרגע אתה המאושפז היחיד. המגיפה דועכת. יופי הפסדתי את המסיבה. היא הראתה לי איפה לצלצל אם אני צריך משהו ועזבה מבטיחה לחזור בקרוב.
השקט העיק עלי. הצטערתי שביקשתי מהילדים שילכו לישון. קשה לי לנשום.
30/04/1984
יום הולדת 10. תשמ"ד. השנה שהיינו אמורים להיכחד.
אני נרגש כמו שרק ילד בן עשר יכול. ההורים שלי מארגנים מסיבה לכל המשפחה. קיבלתי מתנות שוות. דוד שלי לוקח אותי הצידה ואומר לי זהו החלפת קידומת. עכשיו אתה גדול. הרגשתי גדול. שלוש שנים אחר כך הוא נפטר בהתקף עצבים וצער, לקה בליבו והתמוטט.
02/05/2020
איזה יום היסטורי. הסובייטים כובשים את ברלין. מריחים את סוף המלחמה.
התעוררתי בבוקר במיטה אחרת מחובר למכשירים. אני רוצה לדבר עם אשתי. אני רוצה לדבר עם הילדים. אני רוצה לדבר עם מישהו. חושב על ההורים שלי. בטח הם מודאגים. מוזר שאמא שלי לא הצליחה לפרוץ את מחסום הבידוד. איך לא לקחתי את הטלפון. איזה אידיוט. צלצלתי לאחות.
איפה אני שאלתי. אתה בטיפול נמרץ. בלילה המדדים שלך התדרדרו והחלטנו לחבר אותך למכונת הנשמה. עדיין קשה לי לנשום. כל נשימה קשה. ביום יום אני נושם בלי לשים לב. בלי להעריך את הפעולה הפשוטה הזאת.
30/04/1994
1994 הייתה שנה סוערת: הסכמי אוסלו, שלום, ברוך גולדשטיין.
יום הולדת עשרים וקבענו שאני אאסוף אותה בתשע. בדרך עברתי אצל תדהר להחזיר לו את התקליט של סוניק יות' שכל כך אהבנו. למה אתה לבוש כמו חתן? חייכתי במבוכה. מה שאהבה עושה גיחך. התעלמתי. כל כך שמחתי לבלות רק איתה. לקחה אותי ליפו לקונצרט, ואחר כך טיול יד ביד ומסעדה. אם רק הייתי מנשק אותה בסוף זה היה יום הולדת הכי טוב בעולם. למחרת אירטון סנה נהרג.
02/05/2020 אחרי הצהריים
איפה היא? אני צריך לראות את אישתי. אני צריך לראות את המבט שלה שתיתן לי כוח ורצון להמשיך לנשום. כבר המון שנים שהיא ואני ביחד אני חושב. אני מרגיש אותה בכל איברי. טוב שהיא לא רואה אותי עכשיו מחובר למכונה. היא לא הייתה עומדת בזה. גם מפונה על אלונקה באמבולנס זה לא זיכרון משהו. בטוח היא בחוץ צועקת על הצוות שיתנו לה להיכנס. היא ואמא שלי. אבל החומה בצורה. כוס עמק המגפה הזאת.
30/04/2004
לונדון, גשם, שמש, גשם. יום הולדת 30.
מסעדה טורקית. חברים מיפן, הולנד, צרפת, אנגליה וכל העולם מתקבצים לחגוג לי יום הולדת. אני יושב בין שתי נשים שאני אוהב. אני מאושר. אם זה רק יכל להימשך. ירקא הצכ'י לוקח אותי לסיגריה בחוץ. אני מעל כמות האלכוהול שאני יכול להכיל. קח תעשן הוא אומר. חזרנו לרקוד על השולחנות. כמה שנים אחרי הריאות שלו יקרסו.
02/05/2020 לילה
אני מבין שהמצב לא טוב. אני כבר לא בטוח שאני אצא מזה. בא לי לשבת עם חברים בחוף הים, לשתות בירה לשחק שש בש בלי דאגות. מסתכל על השעון ומנסה לחשב אם בוקר בקצה השני של העולם. היא התעוררה ? היא יודעת? בטח היא מתפלאת שיומיים לא התקשרתי או שלחתי הודעה. רק אימוג' אחד שלה עם נשיקה והייתי מבריא. חיים שלמים יכלתי לבלות איתה בלי להשתעמם.
03/05/2020
מה לעזאזל קרה בשלישי למאי? אני לא זוכר. אתה חייב להיזכר אני אומר לעצמי. אתה אוהב היסטוריה. בטוח קרה משהו. איזה יום משעמם למות בו. משהו חייב היה לקרות. שמיני למאי זה יום למות. אבל שלישי? אלוהים.
הילדים עוברים לי בראש. אני רוצה להיפרד מהם. לתת להם עצה אחרונה לחיים ולהגיד להם כמה אני אוהב אותם. למה ביקשתי שקט בפעם האחרונה. אני חושב שהם יגדלו בלי אבא ותמיד יהיה להם איזה חור בלב. זה עושה אותי עצוב. תמצאי מישהו אחר אני רוצה לצעוק לאשתי. איפה היא. מי הולך למות בלי טלפון.
30/04/2014
יום הולדת ארבעים. מרגיש כמו חצי חיים פלוס מינוס. הילדים מנסים למשוך זמן כדי שלא נצא. ההורים שלי שבאו לעשות בייביסיטר נראו כבר חסרי סבלנות. יאללה לכו לישון אמרתי ומחר אקנה לכם גלידה. הם מפנטזים על הטעמים וזה עובד. אפשר לצאת. מרגיש בוגר.
יצאנו להופעה. הופעה הזויה של פיט דורטי. נקרענו מצחוק. אני חושב שעשרים שנה לפני הייתי חושב שזה קול לעמוד מסומם על הבמה ולא לשים זין.אני עדיין חושב שזה קצת קול. עמדנו חבוקים, אוהבים, צוחקים. חיים שלמים עברנו ביחד. חיים שלמים עוד נעבור. או שלא. אני אוהב אותך. אסי דיין נפטר למחרת ממנת יתר.
03/05/2020 אחרי הצהריים.
זה הסוף. אני מבין את זה. זה רק אני ומכונת הנשימה. מנסה לקרוא לאחות והיא לא באה.
אני לא מפחד למות אני רק (נשימה כבדה) מת מפחד שר מאיר אריאל. אני מזמזם את זה בראש. איפה כולם? אני הולך למות ואף אחד לא פה (עוד נשימה) גם האחות לא באה.
שקט. עוד מעט יהיה שקט מוחלט. ואני לבד. רק אני ואני. תמיד רציתי הלוויה גדולה. שכל מי שהכרתי אי פעם יבוא. בסוף אני אקבל הלוויה של עשרה אנשים. והיא לא תוכל לבוא.
מרגיש שהנשימה אוזלת. לא ביליתי מספיק עם האנשים שאני אוהב. ואני מבין כמה אני אוהב. אני מחייך לעצמי בהשלמה. מה היית עושה אם נותרו לך כמה ימים לחיות פעם נשאלתי. עכשיו נשארו לי כמה נשימות וכל מה שאני יכול זה להיאחז בזיכרון. כמו סבא, לפני שטבע.