שנות חיינו היפות הוא לא סרט מושלם אבל הוא נשאר איתי הרבה לאחר הצפיה בו ומאד נהנתי לראות אותו. הוא נוגע בנושא שאנחנו לא כל כך אוהבים לחשוב עליו יותר מידי – זקנה.
ראיתי אותו ביום שלישי אחרי הצהריים והתפלאתי למה יש כל כך הרבה קהל מהגיל השלישי ואז ראיתי את הכרזה של 'שלישי בשלייקס' יום שמוכרים כרטיסים לקולונוע לאלה שכבר בפנסיה. אז יש לי הערה למארגני היום הזה. תוציאו את הסרט הזה ותשימו הערה 'הצפיה אסורה למי שעבר את גיל 50' כי הוא לא מציג את הזקנה באור טוב.
עיקר כוחו של הסרט הוא מהשוואה של הזוג הקולנועי המקסים ששיחק ב 'גבר ואישה' ואיך הם היום כמעט 60 שנה אחרי. זה אפקט כל כך חזק ביחוד לאור יופיים של השחקנים בצעירותם ( ז'אן לואי טרנטיניאן ואנוק איימה ) לעומת היום. אנוק איימה עוד נראית מעולה אבל טרנטיאניאן נראה כשבר כלי והפער הזה, בין הגבר המרשים לגבר בסוף חייו נטול כוחות וזכרון, מרגש ומדכדך בו זמנית.
קלוד ללוש משלב בחוכמה ורגישות סצנות מהסרט המקורי אבל לא נסחף לקיטש. הסצנה הארוכה ובכמעט שחור לבן, של הנהיגה הפראית של נהג המירוצים בדרך לאהובתו ברחובות פריס, משתלבת היטב עם הסרט ומאד מרגשת.
לאורך כל הסרט אנחנו לא יודעים מה זכרון, מה דמיון ומה מציאות והכל מתערבב בצורה פיוטית. לדעתי התפקיד של מוניקה בלו'צי מיותר והיא גם משחקת בצורה מוגזמת אבל זה לא ממש פוגע בסרט.
רוצו לראות אם אתם אוהבים קולנוע פיוטי.