פתאום הוא שם לב שכבר שבוע הוא לא בדק מתי היא התחברה בפעם האחרונה. הוא התעכב על המחשבה שניה נוספת והמשיך בשגרת היום אבל מבטיח לעצמו לחזור ולבדוק את זה עם עצמו מאוחר יותר. הוא היה רגיש. לא במובן הרגיל של השפה שמתכוון למישהו פגיע ובכיין שלוקח ללב אלה יותר בצורה של רגישות לשינויים קלים. בהתנהגות שלו, בהתנהגות של אחרים. סיסמוגרף.
בקלות הוא יכל לדעת במבט אחד, או רק לפי איך שהיא אמרה שלום, מה היא מרגישה ובאיזה מצב רוח היא. הוא אף פעם לא טעה במצב רוח שלה רק בגורמים. זה הכישרון שלי נהג להגיד לעצמו בסיפוק כאחד שמחזיק ביכולות על שנסתרות לשאר הציבור.
בלילה לפני השינה הוא חזר לזה. טוב הייתי עסוק סיפר לעצמו ועצמו ענה בלי בלבולי שכל בבקשה. מה הסיבה האמיתית ששבוע שלם לא בדקת מה קורה איתה? כל מיני השערות קפצו לראשו אבל אף אחת לא נראתה כסיבה מספיק טובה והוא הרגיש שיש משהו עמוק יותר, רק הוא לא ידע מה. לרגע רצה לשלוח לה הודעה אבל החליט לותר. היא בטח ישנה וגם אם לא, אין לי חשק לדבר. הוא נרדם עם המחשבה שבשבועות האחרונים הוא הולך ומתכנס בתוך עצמו.
היא לא שמה לב שהוא לא התקשר כבר שבוע. היא לא חושבת ככה. היא גם לא אוהבת להתקשר. שהוא יטפל בזה. זה לא שלא חשבה עליו. להפך אפילו די הרבה. הוא מלווה אותה בקולו והיא ממש מתייעצת איתו בדמיון, יודעת בדיוק מה הוא יגיד ומה הוא יחשוב. אפילו שהיא מודדת חולצה היא חושבת / שואלת, יפה? ומקבלת תשובה. לא תמיד לרוחה.
השיחות איתו לפעמים מעיקות עליה. הם גרו עשר שנים ביחד, חלקו דירה, מיטה, אמבטיה ושירותים והיו מאוהבים. אבל היא הרגישה שהוא חונק אותה. לא מהמקום של קנאה או שייכות אלה דווקא מפני שהיא לא יכלה להסתיר ממנו דבר. הוא הבין בדרכו השקטה טוב מאד את נימי נפשה ולא היה לה לאן לברוח. והיא תמיד רצתה פינה משלה. רק שלה.
היא החליטה שלפני שזה ידרדר למשהו מכוער וריבים מטופשים עדיף לסיים את הקשר בצורה חברית ללא משקעים. לא היה רכוש לחלק ולא בעלי חיים לחלוק. כבר שלוש שנים מאז שנפרדו והם לא מצליחים להיפרד. כלומר היו לה מאהבים ועכשיו היא בקשר זוגי כמעט יציב אבל היא מודה לעצמה שהוא האדם החשוב באמת בחייה.
שלוש שנים עברו חשב לעצמו. ובשנה הראשונה הייתה לו תשוקה אדירה למין הנשי. מכל הסוגים וכמה שיותר. צעירות, מבוגרות, נשואות, תיירות, אינטלקטואליות, ערסיות, שמנות, רזות, מזרחיות ואשכנזיות . והוא לא ידע שובע. לפעמים היה מתחיל את הבוקר עם מישהי אחת ומסיים אותו עם מישהי נוספת. כל סדר יומו היה בתכנון איך להשכיב את זאת ואחר כך אחרת.
שנה שלמה לא דיברו. לא סמס, לא אימייל, לא ד"ש בין חברים משותפים ובטח לא טלפון. וביום שהוא פגש אותה על הטיילת לפני שקיעה יושבת מעשנת בשקט, כמו גלויה של חנות מזכרות, הוא שאל אם אפשר להצטרף. והם בילו את המשך הלילה יחד. למחרת הוא הפסיק עם כל הנשים. היה ברור לו שהם לא יחזרו להיות זוג והוא קיבל את זה. הוא אפילו לא ידע אם הוא באמת רוצה. אבל הוא אהב את הקשר העמוק ביניהם. עמוק מדי לפעמים חשב.
והוא מצא את עצמו בשטח הפקר. לא להיות איתה בתור זוג אבל גם לא להיות מסוגל לצאת עם אחרות. בהתחלה הוא ניסה אבל מהר מאד פרש. אני מבוגר מידי לעולם הדייטים אמר לחברים, הורים ולעצמו. וזה משעמם אותי אבל הוא ידע שהוא פשוט משווה ומבחינתו אף אחת לא יכולה לעמוד במשוואה מולה.
אצלה זה היה פשוט. היא הייתה צריכה אותו בחיים שלה אבל לא בתור שותף אלה כמו מנטור שעוזר לה לקבל החלטות טובות יותר ואומר לה את הדברים שהיא יודעת אבל לא רוצה להודות בהם. לא היה לה בעיה לשתף אותו ברומנים מאכזבים או בהתהוות או סתם סטוצים שידעה שמכאיבים לו יותר מכל. היה בה קצת רוע קל והיא פשוט נהנתה לראות אותו מתפתל במבוכה מסיפורי הזימה שלה. לפעמים ראתה שזה מגרה אותו והוא נהייה עצבני.
הוא כמו אוויר בשבילי אמרה לחברה טובה. אני צריכה אותו מסביבי. צריכה לדעת שהוא שם גם אם כולם יפנו לי עורף אני יודעת שהוא לא. החברה שלא אהבה אותו כלל עדיין ריחמה עליו קצת ואמרה את צריכה לשחרר אותו לחופשי. הוא תקוע.
שיתגבר צחקה. לא משחררת. הוא שלי ואני צריכה אותו. ובלב המשיכה ואמרה שהיא שלו. וגם היא תקועה.
ובבוקר הוא קם ולא בדק מתי היא התחברה .