(המשך לענבל)
אנשים קמים בבוקר ולא יודעים שאולי היום זה היום וזה נגמר. והכל קורה כל כך מהר. טלפון. דודה נפטרה הבוקר. הלוויה בארבע אחרי הצהריים. דחו לשש. תגיעו בשבע לבית שאן. בית קברות ישן או חדש? זה לא משנה. איחדו אותם ועכשיו אין ישן חדש.
הדרך ארוכה ופקוקה. קצת זמן איכות בין שני אחים שגרים קרוב אבל לא יוצא להם הרבה לדבר. כבר כמעט שקיעה, עוצרים לקפה קצר. השקיעה על הרי אדום עוצרת נשימה ואני מתגעגע לירדן. לשקט, לשלווה לפשטות.
מגיעים בדיוק לתחילת הטקס. הרב כרגיל מקשקש משהו על מהות השם ומה זה אומר. נשמע כמו מערכון של ארץ נהדרת יותר מטקס פרידה. מעט אנשים. אף פעם לא הייתי בהלוויה עם כל כך מעט אנשים. היא לא הייתה הכי אהודה בעולם והספיקה להסתכסך עם כולם. חוץ ממני. אותי היא תמיד פינקה.
בית העלמין של בית שאן הרבה יותר קטן משל ראשון אבל עלוב באותה מידה. מזל שיש את הרי אדום שמשקיפים בנחת ונותנים איזו שלווה. שלוות עולמים. מניחים את הגופה בקבר. סוגרים. אבנים. אמא שלי שוב בוכה. אחותה הגדולה בכל זאת. חיבוקים. הלאה מה עכשיו?
אנשים מתים כל יום. בארץ הזאת אנשים מתים בגיל צעיר ללא סיבה. אז שאישה חולה בת 92 הולכת לעולמה יש עצב קל, השלמה ולעיתים גם הקלה.
חזרה הבייתה. כבר חושך. עוצרים לפיפי. ושוב מים וגלידה. ושוב אני חושב עליה. שבכל פעם אני אוהב אותה יותר.