27 שנים חלפו. ואני חושב שהפצע הזה הגליד. אבל לא עד הסוף. מדי פעם אני חוזר לאירועי הלילה ההוא. איך היא באמצע הלילה בכתה, אספה את חפציה במהירות ויצאה, ברחה מהבית. מאז היא נעלמה. ניסיתי ללא רצון אמיתי לחפש אותה. אבל מהפכת המידע פסחה עליה. אין לה זכר בשום רשת חברתית או חיפוש בגוגל. סימן החיים היחיד שקיבלתי היה כמה חודשים אחרי שזה קרה כשהיא נתקלה בחבר משותף ושאלה אם הוא יודע למה אנחנו כבר לא בקשר. הוא לא ידע. אף אחד לא יודע. זה ביני לבינה.
ואני הופך במחשבות שלי, מתרץ לעצמי בלי סוף כדי לתת סוג של הצדקה להתנהגות שלי אבל עמוק בפנים אני יודע ששום דבר לא יכול להצדיק זאת. זה אפילו מעצבן אותי שאני מנסה להתחמק ולא לקחת אחריות. אבל לקחת אחריות אומר לחפש אותה, להתנצל ולהיות מוכן לקבל יריקה מטפורית או יריקה אמיתית ולהבליג. הייתי חרא.
והבוקר עמדתי בתור לקפה. טורי איימוס באוזניות. מחשבות מפוזרות ללא סדר מסוים. ולרגע ראיתי אותה. שלושה אנשים לפני בתור. רחוקה מספיק. הלב קפץ, הדם אזל. התכווצתי כמה שיכולתי. לברוח? להתעלם? לבקש סוף סוף סליחה? מיד כל הזכרונות מהלילה ההוא קפצו. לא ידעתי מה לעשות.
היא קיבלה את הקפה. והתיישבה הרחק. היא לא ראתה אותי. הלב דפק בעוצמה. אני יכול להתחמק. לקחת את הקפה ולחזור ליקום העלוב שלי או לעמוד להתעמת עם השדים מהעבר. מה תרצה שאלה הקופאית בחיוך מנומס. החזרתי רבע חיוך וביקשתי קפה וכדור שוקולד קטן. לא הייתה לה הרבה סבלנות ומיד שאלה איזה קפה ואם לשבת או לקחת. אספרסו לקחת. מרגיש איך הפחדנות משתלטת עלי. אני מנסה למשוך זמן. רואה את התגית עם השם של הקופאית ושואל אותה לנא עם א'? זה בדרך כלל עם ה בסוף לא? היא לא מבינה מה אני רוצה ממנה ואומרת רבע מתנצלת אני ערביה. ככה כותבים אצלנו.
עברתי לאזור שמחכים לקפה, מביט עליה מרחוק. היא לא יודעת שאני שם, שמביטים בה. שנזכרים בה. עסוקה באיזה מחברת ורושמת דברים. ואני הלב מתפוצץ. סובבתי את הגב וחיכיתי להזמנה שלי. הקפה הגיע. זה הרגע להחליט.
ברגע החלטתי שזהו, אני ניגש. הסתובבתי עם המגש נחוש ללכת אליה והיא לא הייתה. סרקתי מהר את היציאה, שירותים או כל מקום אחר. היא נעלמה. השולחן שהיא ישבה לידו היה ריק. בלי מגש, בלי כוס ריקה. כאילו היא לא הייתה שם רק שתי דקות לפני. עמוק בפנים הייתה הקלה. ידעתי שהיא לא תסלח לי, לא משנה מה אני אגיד. אבל האם היא ראתה אותי וברחה? או סתם סיימה את הקפה והמשיכה לעיסוקיה. האפשרות הראשונה נראתה לי יותר. היא לא נראתה ממהרת בכלל.
ופתאום נזכרתי בלילה אחר איתה. אני הייתי אחרי פרידה כואבת. וגם היא. מצאנו את עצמנו בלילה חשוך וקר יושבים בים היפה באכזיב עם בקבוק יין לבן, נצמדים אחד לשני כדי להתחמם מהרוח המקפיאה. היא הייתה כל כך עצובה ואני הרגשתי ריקנות גדולה. לא ראיתי איך אני ממשיך מכאן. ישבנו ודיברנו מעט. בעיקר שתקנו. כל אחד במחשבותיו, בכאבו. שנינו היינו רגע לפני שחרור. רגע לפני שהכל באמת מתחיל. אחר כך צעדנו חזרה לחדר באכסניה ליד. הלכנו יד ביד.
בבוקר התעוררתי ליום שמש נהדר באמצע החורף. הרגשתי אופטימיות מוזרה. הכל יהיה בסדר אמרתי לה שהיא עדיין חצי ישנה. אני לא כל כך בטוחה ענתה.
סיימתי את הקפה, הסתכלתי על לנא ממשיכה לשרת אנשים שרוצים להתחיל את היום לאט. היא צדקה. לא הכל היה בסדר.