לרגע חשבתי שראיתי אותה ברחוב. רחוב סואן אוטובוסים, גשם המון אנשים. אין סיכוי חשבתי שבאמצע רחוב אוקספורד אני אראה אותה אחרי כל כך הרבה זמן. התחלתי ללכת מהר מנסה לתפוס את הדמות שחומקת במיומנות מפתיעה בין האנשים הרעבים לקניות. היא נכנסה לתחנת הרכבת ואני מרחוק אחריה מנסה לצמצם מרחק. הייתי מרוכז רק במרדף שוכח בכלל למה באתי לפה.
שלט אחד הראה לכיוון מזרח, שלט אחד לכיוון מערב. הימרתי על המערב וניסיתי לרוץ. ירדתי לרציף. הסתכלתי ימינה. הסתכלתי שמאלה. מיליון אנשים. כולם נראים אותו דבר. עוד מבט חוקר ועוד מבט ואז ראיתי אותה. הפעם בבירור. ברציף ממול. מבט חטוף והרכבת שלה מגיעה. הרגשתי שזה עכשיו או לעולם לא. שניה השתהיתי האם כדאי וטסתי במהירות שיא למדרגות דוחף אנשים ורץ כמו משוגע. קללות עסיסיות נשמעו מאחורי אבל לא היה אכפת לי. הייתי חדור מטרה. 15 שנים לא ראיתי אותה ולא שמעתי ממנה כלום ואני לא הולך לוותר על ההזדמנות הזאת בקלות.
בשנייה האחרונה לפני שהדלת נסגרה הצלחתי להשתחל לקרון נחבט חזק מסגירת הדלת. אישה חמורת סבר הסבירה לי שעדיף לחכות לרכבת הבאה ושום דבר לא בוער. הסתכלתי עליה בחזרה ובמבטא ישראלי בוטה, חצוף ומודגש שאלתי מאיפה את יודעת?
סרקתי את הקרון ולא ראיתי אותה. הרגשתי איך הלב נעצב. זה היה ממש פיזי. ואז הסתכלתי לקרון השני וראיתי אותה עומדת שקועה בספר. חייכתי לעצמי חיוך ניצחון של אחד שכבש פסגה אדירה, הסדרתי את הנשימה וחיכיתי לתחנה הבאה שהגיעה במהרה.
ירדתי מהקרון שלי ועליתי לשלה. היא עדיין שקועה בספר ואני מנסה לוודא עם עצמי שאני לא טועה בזיהוי ושלא רדפתי סתם. התקרבתי אליה למרחק שאפשר להריח את הבושם העדין והנפלא, לקחתי נשימה נוספת ויצא לי שלום.
לקח חצי שניה עד שהיא הרימה את הראש במיאוס קל ועוד חצי שניה עד שהיא חייכה חיוך רחב אבל לי זה נראה כמו יום שלם שלא זז. תוך כדי הספקתי לסקור אותה מכף רגל עד ראש וכמה תובנות עלו במהרה. אחת אין לה טבעת נישואים, שתיים היא נראית יותר יפה משזכרתי ושלוש אני עדיין אוהב אותה. מדהים מה אפשר להספיק בשנייה. מאוחר יותר אני אחזור לשנייה הזאת שוב ושוב מנסה לשחזר את הקסם.
אתה אמרה. מה אתה עושה פה?
ואני בחיוך מבויש, עונה, אני גר, פה. והייתי בקרון ממול וראיתי אותך אז באתי, מתעלם מהמרדף שהתרחש לפני. ומה את?
היא לא ענתה. רק שאלה כמה זמן? כמה זמן מאז הפעם האחרונה ? ואני עניתי 15 אבל מי סופר. היינו ילדים היא אמרה בלי נוסטלגיה. אני עדיין מרגיש קצת ילד אמרתי. כן גם אני הסכימה וחזרה לשתיקתה. בדרך כלל שתיקות מעיקות עלי הפעם היה משהו נעים בשתיקה שנתנה לי לגיטימציה להמשיך להביט בה. והיא דעתה מבולבלת שואלת איפה אתה יורד. שאלה שהחזירה אותי למציאות של הסיפור שאני כביכול בדרך לאן שהוא. אני צריך להגיע לליברפול סטריט אמרתי. אה היא אמרה חורצת את גורלי. אז אתה צריך לרדת עוד שתי תחנות פסקה. ואת לאיפה? אני ממשיכה לסטרדפורד. יש לי רכבת לפריז בשבע.
שוב הרבה מחשבות רצו לי בראש. מה היא עושה בלונדון? מה יש לה לחפש בפריז? איך זה שהיא לא נשואה? תמיד היו לה מחזרים. ואני כמי שיודע שזהו תוך חמש דקות ניפרד שוב מנסה לפרפר כמו דג ברשת ושואל יש לך זמן לקפה איתי? נחמד באזור של התחנה של ליברפול סטריט. פתחו הרבה מקומות טרנדים כאלה את יודעת.
זהו הרכבת עוזבת את תחנת בנק ועושה דרכה לתחנה שהצהרתי שהיא שלי. היא מסתכלת בשעון, מסיתה מבט לסלולרי, בודקת את הכרטיס לרכבת ושוב מסתכלת בשעון. ואז מרימה מבט אלי, יורה מבט חודר, מחייכת עם כל הפה ואומרת. אני אשמח.
שח מט, גול בדקה התשעים, כבשתי את אוורסט, אני מלך העולם. ליברפול סטריט הנה אני בא.