בכל יום בערב הייתי צריך להוציא את הכלב שלנו לסיבוב. היה לנו סיבוב קבוע שהקפדתי עליו גם בימי חורף קשים וקרים. וכך קרה שבאחד הימים נתקלתי בה. היא וחבריה. כולם בנים. כולם פושטקים. היום קוראים להם ערסים. עומדים באמצע הרחוב מעשנים ודי חוסמים את הדרך למי שרוצה לעבור. ואני רציתי לעבור.
אני חושב שקראו לה כרמית. או ורדה. אולי דיקלה. אני לא זוכר בדיוק. שם קצת ארכאי זה בטוח. היא הייתה ג'ינג'ית גבוהה עם עיניים כחולות וניצני חזה נשי. ואני לא באתי לה טוב. היה לה משהו איתי שהוציא ממנה משהו רע. אולי זה שפשוט הייתי מסתכל ישר בעיניים.
ודווקא היא מכל החבורה החליטה להתחיל להציק לי. זה התחיל בקטנה. צחקה על כמה רזה אני בלי הרבה שרירים. החברים שלה הסתכלו עלי בזלזול, קצת דחפו אבל עדיין נתנו לי לעבור. למחרת התלבטתי אם לשנות מסלול והחלטתי שלא לשנות, בלי לדעת למה. הם שוב היו. היה לה מבט שהיא לא מאמינה ששוב חזרתי ושוב אני חודר לטריטוריה שלה. אז ההצקות שלה גברו. איזו תספורת, איזה גבר, איזה פרצוף תחת. ובמילים שלה היא התסיסה את החבורה והפעם המעבר הצר היה כרוך לא רק בדחיפות אלה גם בכאפות ובעיטות.
זה הלך והחמיר. לא כל יום הם היו שם. אבל לפחות פעם בשבוע כן. לא בימים קבועים. כך שכל מסע עם הכלב הפך לפסגת הפחד. הכלב עצמו לא היה מודע למה קורה סביבו והיה עסוק בלרחרח. לרגע לא התכוונתי לוותר. והיא תמיד הייתה בראש. לפעמים היא הייתה מכניסה לי אגרוף רק בשביל הכייף. אני בחרתי לא להגיב. ידעתי שאם אגיב זו תהיה סיבה טובה לפרק אותי במכות רצח.
מפה לשם גם התחילו להגיע לאוזני שמועות שהיא שוכבת עם בנים. סליחה. השמועות היו בוטות יותר. שוכבת זה נחמד. השמועות עליה היו שהיא מזדיינת. עם כולם. כמה בנים שהכרתי התפארו בפני על כך שהשכיבו אותה. אני לא חושב שהבנתי בדיוק במה מדובר. היום אני מזדעזע לחשוב על ילדה בכיתה ח' פעילה מינית. זה בלתי ניתפס. אבל ב 1987 בראשון, זה לא היה נדיר.
והשנאה שלה אלי רק גדלה מפעם לפעם. היה מקרה שהיא ממש צרחה על הבנים לכסח אותי אבל אני הייתי בשבילם מטרה קלה מידי. היה ברור להם שאני לא אלחם בחזרה. בכל זאת הם היו חמישה ואני אחד עם כלב קטן. בלילות הייתי חולם על נקמה. רק בה. הם לא עניינו אותי. ידעתי שהיא המקור לשנאה כלפי. לא הבנתי למה היא שנאה אותי כל כך.
יום אחד זה נגמר. הם פשוט הפסיקו להיפגש. חלקם עברו לפנימיות, חלקם הסתבכו עם החוק. זה לא הפתיע. ראו בעיניים שלהם שאין להם שום תוכנית טובה. אני המשכתי כל יום בשש באותו מסלול. לפעמים הייתי רואה אותה מרחוק. היא לא התקרבה.
שלום! הסתובבתי ומעבר לכתף ראיתי אותה. אתה היית הילד עם הכלב. אני זוכרת אותך. ישר הלב החסיר פעימה. פחדתי לרגע. היא קלטה. אל תדאג אני לא הולכת להציק לך. איך לא נשברת? היו ילדים אחרים שפשוט ברחו מהרחוב בגלל מה שעשינו להם ואתה לא.
הרמתי את מבטי המושפל והסתכלתי בעיניה. זכרתי שהיו לה עיניים יפות. אני רוצה לברוח עכשיו אמרתי. והלכתי.