שבת בבוקר. קצת קר וקצת אפור בחוץ. אבל מרגישים שהחורף תכף נגמר. אני יושב בבית כנסת מלא אנשים. המזגן פולט חום, החלון הפתוח מכניס משב רוח מרענן. מתנהלת מכירה פומבית סוערת ומספרים נזרקים באוויר. אני לא מבין מה הם מנסים לקנות ומה הם מוכרים. נראה שזה ריטואל שכולם אוהבים ומחכים לו. כולם עטופים בטלית ורק אני עם כיפה וחולצה אפורה מושך צומת לב לא רצויה בזרותי. האיש שיושב לידי מחייך אלי בחיוך שאני מפרש כמיסיונרי ושואל אם אני רוצה ספר סידור ואני מסרב בנימוס. הגעתי מראש עם החלטה שאני לא מנסה לרצות אף אחד. המשפטים בסידור מעולם לא התחברו לי לרצף הגיוני ואני תמיד מאבד את המיקום של התפילה.
אני סוקר את בית הכנסת ומזועזע מחוסר הטעם בו הוא מעוצב. אמנם הדת הנוצרית מחופפת לגמרי אבל לפחות בתי התפילה שלהם מרשימים. בתי כנסת תמיד נותנים לי הרגשה עלובה במקום הוד והדר. כאילו הם צועקים מכל קיר עלוב, מכל כיסא לא נוח, מעזרת הנשים מדכדכת, אנחנו יהודים, אסתטיקה זה לא בשבילנו. נולדנו לסבול.
פתאום אני מאדים ממבוכה. אני נזכר בחלום שחלמתי בלילה וגופי מתעורר בתשוקה. בינתיים חתן בר המצווה עלה לבמה, אני יודע שאני אמור לשמוח. כולם שרים 'ישמח חתני' ואני מנסה להסתיר את התשוקה שאותי לכל כיוון זורקת. מה פתאום אחרי עשרים וחמש שנים חלמתי על ענת. לא חשבתי עליה שנים.
הכרתי אותה בלימודים והיא מיד מצאה חן בעיני. מאד בטוחה בעצמה, יודעת שהיא יפה, מאד מינית ובעיקר מאד מצחיקה. היא מאלה שכבר בשיעור הראשון המורה זוכר את השם וגם כל הכיתה. אני, שלוקח לי זמן להיפתח הבנתי בחושיי שאני צריך לפעול מהר לפני שמישהו אחר יקדים אותי. אז כבר אחרי השיעור ניגשתי ובילפתי שמאד התחברתי למה שהיא אמרה בשיעור ואשמח לעבוד איתה על המשימה הראשונה שהמורה נתן.
הייתי צריך חמישה מפגשים לפני שהיא הרשתה לי לנשק אותה ובמפגש העשירי היא הייתה מוכנה ללכת עד הסוף. אבל היה לה תנאי. שזה יעשה בדרכה. סמכתי עליה והסכמתי. היה כייף לבלות איתה. ביום שישי ה 28 לאוקטובר, אני עדיין זוכר את התאריך, היא הזמינה אותי לחדרה. אחרי ששמענו מוזיקה משנות השבעים, שתינו קצת יין אדום ודיברנו על הקונפורמיסט, התחלנו כרגיל להתנשק. אחרי כמה דקות של נשיקה עמוקה היא הדפה אותי למיטה, ציוותה עלי להתפשט, הורידה את חולצתה, פשטה את תחתוניה, נשארה עם חצאית וגרביים, טיפסה עלי, כיסתה את איזור חלצי בחצאית ובתנועה קלה החדירה את איברי אליה.
נכון אבא? נכון? מה נכון אני שואל את הקטן שעל הברכיים שלי. נכון שבבית כנסת צריך להיות בשקט? חייכתי אליו ואמרתי נכון. ואתה יודע שאני יותר גבוה מאיתמר? עכשיו אני יודע עניתי מונוטונית.
אני מריח אותה, מסתכל על יופיה ועל התנועות הבטוחות שלה. אני כבר מוכן אבל היא עוצרת אותי. מניחה על החזה שלי את שתי ידיה ואומרת בשקט בו אנחנו נעשה את זה אחרת, רק תסמוך עלי וזה יהיה נהדר.
הילדים מתכוננים לקרב. אוספים סוכריות כמו לוחמי מחתרת שנערכים לקרב גרילה גורלי. חתן השמחה יושב מפוחד בצד. הוא יודע שהוא הולך לחטוף. הנשים מלמעלה זורקות אספקה לחיליים הקטנים. מרגישים את ההתרגשות באוויר.
היא דיברה בשקט, אל תזוז, תסתכל עלי, תספור 30 שניות, תיכנס עמוק יותר ותצא אבל תישאר בפנים. ושוב 30 שניות. וכך חוזר חלילה. הסתכלתי עליה במבט של אני אעשה כל מה שתבקשי. האמת כל כך אהבתי אותה שתמיד עשיתי את מה שהיא ביקשה כדי לשמח אותה.
ההרגשה בפנים הייתה מאד נעימה. התחלתי לספור בשקט. מתרכז יותר בה מאשר בספירה. היא הסתכלה עלי. אני הסתכלתי עליה. חייכנו אחד לשני. החצאית והחזה העירום שיחקו במוחי. עברו 30 שניות, נכנסתי ויצאתי ושוב אני מסתכל עליה והיא עלי. הרגשתי איך אינטימיות עמוקה מתחילה להיבנות ביננו. זה היה נפלא. דיברנו אחד לשני רק במבטים והתשוקה הלכה ונבנתה לאט. מאד לאט.
מטח סוכריות עז ניתך על החתן המסכן. גם עושים לנו ברית בגיל שבוע, גם אנחנו צריכים ללמוד פסוקים חסרי פשר בהטמעה מקראית וגם בסוף מפוצצים אותנו בסוכריות בגיל בר מצווה. הוא נעזר בספר התורה כדי להסתתר. הילדים שלי היו מאושרים מהקרב. האמת כל הילדים היו מאושרים מזה.
אחרי זמן מה היא לחשה תמשיך ככה בדיוק רק כל 20 שניות. הרגשתי שעוצמת הריגוש הולכת ומתעצמת ואין לה גבולות. ענת רק נתנה לי להיות בתוכה, לא זזה, מסתכלת עלי ושמה את ידיה בנחת אבל בחוזקה וזה היה מדהים.
כולם נרגעו. שקט בבית הכנסת. הגענו לקטע שכל אחד מתפלל לעצמו או לפחות מעמיד פנים שהוא מתפלל. הייתה שלווה בשקט הזה. כולם היו שקועים בספרים. הילדים מצצו בהנאה את הסוכריות שרק לפני דקות אחדות שימשו ככלי נשק קטלני.
אתה נהנה? גרגרתי לאות כן, היא חייכה בשביעות רצון, התסכלה עלי במבט מתוק ואמרה, עכשיו כל 10 שניות. כשעברו עוד עשר דקות היא לא אמרה כלום, פשוט התחילה להניע את האגן בתנועות חושניות ושנינו גמרנו יחד. זה היה מדהים ביופיו. שכבנו חבוקים, מביטים אחד על השני באהבה גדולה, שום דבר לא יכול להפריע לשלוות העולם שביננו.
היה לנו כייף יחד. כבר אמרתי שהיא הייתה מצחיקה? כשסיימנו את שנת הלימודים הראשונה שנינו הבנו בנפרד שהמקצוע שבחרנו לא מתאים לנו. שנינו גם הבנו שזאת אהבת נעורים וצריך להמשיך הלאה. היא החליטה לנסות את מזלה בניו יורק (ומזלה שיחק לה שמעתי מרחוק) ודרכנו נפרדו.
ועכשיו אני יושב בבית הכנסת, אשתי מחייכת אלי מעזרת נשים ואני חושב על ענת. מה פתאום החלטתי לחזור אליה במחשבות היום. המתפללים הגיעו לתפילה המסכמת ושרו בכל הכוח תפילה שנשמעה לי מוכרת אבל זה היה מזויף וחסר רגש. ניסיתי להסית את המחשבות וחשבתי על המשחק שצפוי בערב של הקבוצה שאני אוהב, אבל זה רק הזכיר לי שלקחתי אותה פעם לראות איתי כדורגל ולהפתעתנו היא נהנתה מאד.
זהו נגמר, כולם יוצאים החוצה. מבחוץ בית הכנסת אפילו יותר מכוער מבפנים. אני מוריד את הכיפה. אשתי שואלת בשקט אם אני מרגיש טוב. אתה נראה חיוור. בית כנסת אף פעם לא עושה לי טוב עניתי.