דהב, סיני – ספטמבר 1973
שכבנו חבוקים, מזיעים, מתנשפים. גופה עטף את גופי. מרחוק נשמע השיר הלא נגמר ללנייה של דיפ פרפל ואני התאמצתי להקשיב למנגינה הנוגה. שקט, רק קולות הגלים משתלבים בשיר וחום אימים שלא הפריע לי כלל. היא שמה את ידה על הבטן שלי שעלתה וירדה עם כל נשימה. היא הסתכלה עלי וחייכה. לא דיברנו אותה שפה. לימדתי אותה להגיד בוקר טוב בעברית והיא לימדה אותי כמה מילים בדנית. חמישה ימים במדבר של אושר מתפרץ. לא הייתי עם אישה באופן הזה לפני. אומנם נישקתי את דליה בקושי וזהו. ופתאום חלום.
אחר כך ששכבתי במסדרון, לא רואה כלום, הייתי חוזר בלילה, בחלומות, לרגע הזה שוב ושוב ושוב. ולרגע עם צביקה. אחד סיוט ואחד עונג. הסיוט בא יותר.
עמק הבכא, רמת הגולן – אוקטובר 1973
תירה! תירה כבר יא מטומטם. אתה חייב לירות עכשיו. צביקה צעק עלי כמו מטורף. ובסוף שחררתי פגז וטנק סורי נדלק. ועוד פגז ועוד. כמות הטנקים ששאטה אלי הייתה בלתי נתפסת. על כל טנק שלנו היו יותר משלושה סורים. והייתה להם מטרה אחת למחוק אותנו. למחוק את ההשפלה שכבר שש שנים אוכלת להם את הנשמה.
אני לא יודע כמה טנקים הורדתי, אודי הנהג, שם קסטה של לד זפלין שהכניסה אותנו לקצב. לא יודע מי זה היה שירה את כל הפגזים האלה כל פעם שצביקה צרח לירות. כלומר אני יודע שפיזית זה הייתי אני ואני זוכר שלא פחדתי אבל אני כל הזמן רואה מול העיניים עוד ועוד טנקים באים אלינו. מה הטעם אני חושב.
רמב"ם, חיפה – אוקטובר 1973
פינו אותי מהחזית. כי נפגעתי. כלומר אני אחד הבודדים שלא נפגעו פיזית בקרב, אבל ברגע שצביקה צעק חדל אש, אני חדלתי לראות. התעוורתי ללא סיבה. אז לא השתמשו במילה טראומה. פחדן שמעתי מכל עבר.
הבנתי ששמו אותי במסדרון כי מצבי לא היה קשה. זה לא ממש שינה לי כי לא ראיתי כלום. רק שמעתי את אמא שלי בוכה ולא יכולה לדבר ואבא אומר כמו מנטרה שחוקה שיכל להיות יותר גרוע, הרבה יותר גרוע.
ביום הייתי שומע צעקות של חיילים פצועים ובלילה הייתי חולם את הסיוט של צביקה, צועק עלי ואני קופא מול ים של טנקים סורים. כשנגמרה המלחמה והצעקות מסביב פחתו התגנב בין סיוט לסיוט המראות והתחושות מדהב. לאט לאט הם נהיו חזקים יותר ונעימים יותר. הזיכרון של קלרה, אפילו שם משפחה אני לא יודע, עזר לי להחלים אט אט ואחרי חצי שנה הראיה שלי התחילה לחזור.
ארומה, בית האופרה תל אביב – סוף ספטמבר 2020
אחרי הים לקחתי את הקטן לארומה. לו גלידה כמו שהבטחתי, לי קפה. ואז ראיתי אותה מחייכת. חיוך גדול והלב, שלא דפק שנים, התחיל לפעום לרגע שוב. היא קלטה שאני מסתכל והחזירה מבט והמשיכה לחייך. דנה או הילה או מיכל או כל שם גנרי ישראלי. קמתי, בוא אמרתי לקטן, היא עוקבת אחרי מעשיי, צעדתי קלות והתיישבתי מולה והילדה שלה. סליחה את מזכירה לי מישהי שהכרתי מלפני הרבה שנים. היא לא הפסיקה לחייך ושאלה 'היא הייתה יפה כמוני?' אז סיפרתי לה על דהב. ורגע לפני שעברתי לספר לה על המלחמה היא עצרה אותי ואמרה בוא נצא לעשן, הילדים מסתדרים נהדר ביניהם.
ואני רגע מ 67, נגרר אחריה, אחרי החיוך שלה, אחרי החיות, אחרי החושניות ונשבע לא לספר לה כלום על המלחמה ורגע אחרי אני מספר איך התעוורתי, איך נאטמתי, איך חיתנו אותי עם פגועת נפש, כי הייתי פגוע נפש בעצמי. והיא מאזינה ושותקת, מעשנת יותר ומחייכת פחות. הילדים מצאו תמרור עצור והסתובבו סביבו ללא הפסקה תוך שאגות רמות ואני מנסה לחזור לספר לה על קלרה אבל המילים מספרות על הקרב והמתים שנופלים והצעקות של בית החולים. היא מספרת לי על אבא שלה. בלבנון. מארב של חיזבאללה והיא בת שלוש בהלוויה.
עמדנו שותקים. בסוף היא מניחה את כף ידה על כתפי ושואלת אותי, אבל יותר שואלת את עצמה 'מתי אתה מבין שזהו, זה לא ישתפר יותר. אולי רק יהיה יותר רע? מתי אתה משלים עם המצב? או שאתה עדיין נלחם?'
ואני שוב מסתכל על הילדים, לוקח נשימה ועוד אחת. הבטן מתחת לחזה עולה ויורדת. חושב מה להגיד. לא נראה שהיא מצפה לתשובה. כמעט אוקטובר ועדיין חם מאוד. אני קורא לילד בוא, צריך ללכת, יודע שהוא לא יבוא, מתקרב אליה ואנחנו נופלים לחיבוק. ובחמש שניות של חיבוק אני מריח את ריח המקלחת, חש את קימורי הגוף, שומע את הגלים מרחוק, רואה את נקבוביות העור ובסוף נותן נשיקה על השפתיים הטיפה מלוחות.
ברגע שאתה מבין שזהו, כבר אין טעם אני אומר. והיא עם דמעה קלה בעין קוראת עכשיו לילדה בואי, צריכים ללכת.
- תמונה מאת ניר קרן צבי – Personal album, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=29524099