אוסלו 2

זה היה מוזר לראות אותה ככה. מוזר ומהפנט. לא יכולתי להוריד את העיניים.

אני מכיר אותה כמעט שלושים שנה. ים של זמן. זה התחיל בהתנגדות עזה. כיתה ז' ואני ילד שחושב שהוא פופולרי. מה פתאום שהמורה תעביר אותי מקום. אותי. ועוד ליד הילדה הכי לא מקובלת בכיתה. בשכבה. בעיר. נאבקתי. התחננתי. אמרתי שאני לא רואה טוב ואני לא יכול לשבת רחוק. נשלחתי לבדיקת ראיה וקיבלתי משקפיים ועדיין נאלצתי לשבת לידה.

יומיים שלמים החזקתי מעמד ולא דיברתי איתה מילה, מחזיק במבט בוז שרק ילד טמבל שלא מבין כלום יכול לתת. בסוף נשברתי והתחלנו לדבר. מאז לא הפסקנו. היא כל כך הצחיקה אותי שמיד נשאבתי אליה. התאהבתי בה מיד. אבל למרות שהייתי רק בן 13 הרגשתי שמשהו חסר. לא נמשכתי אליה. והיא לא אלי. ניסינו נשיקה / מזמוז בגיל 14. נשבענו שלעולם לא.

עיניה עצומות. היא יושבת עירומה על אייל. הכרתי אותו ולא חשבתי שהם עושים את זה. היא נעה בעדינות. כל הבעות פניה היו הנאה. ידעתי שאסור לי לראות את זה. ידעתי שאני צריך ללכת. אבל לא יכלתי להוריד את העיניים. עיני נתקעו על צלקת גדולה בצד הצלעות. מאיפה יש לה אותה שאלתי את עצמי. שני אנשים שפגעי הזמן נראים על גופם.

עברנו הרבה ביחד. החברה הכי טובה שלי. סיפרנו אחד לשני הכל. גם דברים שלא מספרים לאף אחד, בקושי לעצמך. בגיל עשרים היא הצילה אותי מטביעה. רגע לפני שנסחפתי במערבולת היא הצליחה למשוך אותי החוצה. זה היה כמו לכרות ברית דמים.

היא אהבה לגרור אותי בשעות מוזרות לפונדק אסא. מה לעשות אני אוהבת סטייק טוב הייתה טוענת. שתיים בלילה ואני ישן, היא הרבה פעמים לידי, לא נרדמת. בוא נלך אני רעבה ועצובה. אתה יודע שזה משמח אותי. שמעתי הכל. את מי היא אוהבת, במי היא חושקת ומה היא חולמת. באחת הפעמים בפונדק, עם סטייל כבד של שנות השמונים, תחת אור כחול של מנורה נגד יתושים, חתמנו ספק בצחוק ספק ברצינות, הסכם על מפית. הסכם אוסלו 2 קראנו לו. אם אנחנו לא מוצאים אהבה ומתחתנים עד גיל 42 אז נתחתן יחד ונעשה ילד. עכשיו אנחנו בני 41, עוד שנה להסכם. ואני אשמח לילד. אולי אפילו שניים.

איך החיים ברחו לנו? איפה אנחנו ואיפה החלומות הגדולים. לפעמים אני מתבייש. שעות ישבנו אחרי הסגירה בבית הקפה שהיא עבדה בו, כביכול מנקים וניסנו להבין את העולם. היה בזה קסם. היום אני קצת יותר מבין וקצת פחות קסם.

אני רואה אותה מתנוענת בקצב. מאיפה יש לה צלקת? מישהו פגע בה? הם לא מדברים, לא מחליפים מבטים. כל אחד עסוק בסיפוק הפרטי שלו. זו לא הפעם הראשונה חשבתי. זו מכונה משומנת של עונג. בטוח חמש דקות אחרי שזה נגמר הוא מקפל את עצמו הבייתה בלי צורך לתרץ. בפעם הראשונה בחיים קינאתי. וחשקתי. בה. זו הייתה תחושה כל כך זרה וממכרת.

כשזה נהיה סוער המבוכה שלי עלתה על המציצנות ועזבתי בשקט ויצאתי. בכלל לא הייתי צריך להיות שם, אבל היה לי מפתח ורציתי להפתיע אותה עם ארוחה וסרט. אני משקר. בכוונה לא הודעתי שאני בא. ידעתי שמשהו מתנהל מאחורי גבי ורציתי לבדוק. לא הבנתי למה היא מסתירה ממני. כבר חודשים הקנאה נבנית אצלי לאט.

יצאתי לרחוב והיה לי גוש בגרון. הרגשתי נבגד והרגשתי בוגד. בוגד באמון שלה לא לעשות דבר כזה. לא נרדמתי. הקנאה אכלה אותי. התמונה שלה עם האגן שזז קדימה ואחורה, עם הצלקת והיד ספק נחה, ספק לוחצת על החזה של אייל, לא נתנה לי מנוח. נרדמתי רק לפנות בוקר.

____________________________________________________

מה הוא עושה פה? לא קבענו. הוא לא צלצל. כבר יומיים לא דיברנו. עכשיו הוא מופיע? דווקא עכשיו. הוא לא קלט שראיתי אותו. כל כך השתדלתי להסתיר ממנו שאני בקשר עם אייל. התביישתי. הוא דיי דביל. והוא מזלזל בדבילים. אבל אני צמאה למגע. ואייל זמין, עדין ולמד לאט לנגוע בי. להבין מה אני אוהבת, להתאים את עצמו לקצב שלי. בעזרתו גם למדתי מה הקצב שלי. הוא עשה לי טוב. וגם הבנתי שהוא לא דביל בכלל. אז הסתרתי אותו. לא רציתי שהוא יפריע עם הציניות. אין לי כוח יותר לציניות. כבר סיפרתי לו על גברים גרועים ממנו וזה לא הזיז לו. אבל עם אייל התחיל להבנות משהו והרגשתי שהוא לא יפרגן. ואני כל כך צמאה למגע.

אני יודעת שהוא לא נמשך אלי. גם לי קשה לחשוב עליו במובן אירוטי. תמיד צחקנו על הנשיקה המוזרה בגיל 14 ששנינו לא ידענו כלום מהחיים והכל היה מגושם. הרגשתי שזה יהיה מגושם לשכב איתו. ידעתי את זה עמוק בפנים. הוא לא ניסה כלום. פעם התקלחנו יחד מסבנים אחד את השני בלי טיפת מבוכה ובלי טיפת תאווה. כל כך רציתי שהוא יחשוק בי ואולי משהו בי היה מתעורר גם אבל הוא רק נשק לי על המצח כמו ילדה קטנה שמשכיבים לישון. ורציתי להיות אישה. לא רציתי לישון.

לפני כמה לילות חלמתי חלום אירוטי. זה קורה לי מדי פעם. אבל הפעם זה היה הוא. פעם ראשונה שאני חולמת עליו. זה היה מפתיע. זה היה נהדר. קמתי עם דפיקות לב מואצות והתרחקתי ממנו יומיים רק כדי שלא ירגיש שמשהו השתנה. הוא מרגיש הכל. ידעתי שאני לא אוכל להתחמק.

ויש את ההסכם על המפית. תמיד אמרתי לו בצחוק שאני אעדיף לברוח מאשר לקיים את ההסכם, או שאמצא קבצן ואיתו אצעד מתחת לחופה רק לא איתו. ומאז החלום אני רואה אותו טיפה אחרת. ההסכם הפך ממשהו מעיק למשהו שאני קצת מקווה שיקרה. ובינתיים אייל מחזר בשקט ואני נעתרת ומתרחקת ומתלבטת.

ועכשיו הוא פה. מסתכל מציץ. אני כועסת. אבל גם מרגישה צורך להרשים. אייל שם ואני לא מרוכזת. מיליון מחשבות רצות. אני מנסה להתרכז במעשה האהבה ואני בוערת. מאיפה באה כל התשוקה הזאת? כשהגעתי לשיא הוא כבר לא היה שם. זה עשה אותי עצובה.

חשבתי שוב להתחמק. לא לראות אותו כמה ימים. אולי שבועות בעצם. לא לראות אותו בחיים. אבל בבוקר קמתי והטלפון צילצל עם התמונה שלו על המסך. כשאני רואה שהוא מצלצל אני מחייכת. גם שלא בא לי לדבר. גם שמרגיש לי חרא. גם שאני באמצע משהו. הוא יתקשר  ואני אשמח. זה חוק טבע.

עניתי. ומהשלום שהוא אמר הבנתי שהכל נגמר.