אני שונא את הריח הזה של תחנת הרכבת. מן תערובת ריחות שלא מתחברת. אבל אני אוהב לנסוע ברכבות בשעות הבוקר המאוחרות. כי הן כמעט ריקות ורק אלה שפספסו את הבוקר נמצאים עליהן והם בדרך כלל לא מאלה שממהרים. הרכבת עצרה וירדתי. הרציף היה שומם. עומד לרדת גשם ציינתי לעצמי והלכתי לכיוון היציאה. הזדחלתי למעלית שלוקחת לקומת הכניסה. לא מיהרתי כלל. רק נעמדתי מול המעלית ומיד היא סובבה את ראשה אלי עם חיוך מקסים ואמרה 'בדיוק פספסנו אותה'. משהו הלם בי. רק בדיעבד הבנתי שזה לא היה החיוך המדהים שלה אלה העובדה שהיא פנתה אלי באינטימיות כזאת כאילו אנחנו מכירים הרבה מאד שנים. היא דיברה בלשון רבים. פספסנו אותה הדהד המשפט בראשי. אני והיא. הסתכלתי עליה ולרגע דמיינתי שהגענו יחד אחרי נסיעה ארוכה ושנינו הולכים לאותו מקום. והמקום הזה לא ברור כל כך אבל הוא בטח לא היה משרד רואי החשבון שאליו הייתי צריך להגיע כדי למסור מסמכים לדוח השנתי המייאש.
קרה לי מה שקורה בדרך כלל אחרי שתיקה ממושכת ושקיעה במחשבות. היה לי קשה לחלץ חיוך בחזרה. הרגשתי איך אני מותח את כל שרירי הפה ככל יכולתי רק כדי לא להחמיץ את הרגע. אז חייכתי אבל לא הצלחתי לדבר. אולי נפלטה לי הברה חסרת משמעות. אני לא בטוח. חשבתי לעצמי שאני נראה כמו כל אותם האנשים הכבויים שכבר שום דבר לא ירגש אותם וכל מה שהם משדרים לעולם זה שהם מוכנים לפרוש. אבל כלל לא הרגשתי כך. הניגוד בין הסערה הפנימית לאדישות החיצונית אף פעם לא היה מובן לי עד הסוף.
המעלית הגיע כעבור כמה שניות ארוכות וכל מעט האנשים נכנסו מנסים להתרחק אחד מהשני כמה שיותר. עמדתי לידה בשתיקה אבל ניסיתי לשדר בשפת גוף שלי שאנחנו כבר לא זרים. הרי דיברנו כבר ויש לנו שותפות גורל של עליה של קצרה במעלית. כל האנשים השפילו מבט וחיכו שהטרחה בלחלוק חלל קטן עם אנשים זרים תחלוף במהרה.
הדלת נפתחה והיא יצאה כמעט בסערה, אני אחריה נאבק למצוא את כרטיס הרכבת תוך כדי שאני מנסה להחזיק את הטלפון שלא ייפול ושהארנק לא ישמט. הכנסתי את הכרטיס והמחסום נפתח. יצאתי. היא עמדה ממש בדלת הכניסה עם הגב לרחוב ועם הפנים אלי ושוב היא מחייכת. אני חושב שיכלתי להסתכל שעות בחיוך הזה בלי להתעייף. גשם מטורף היא אומרת. אתה צריך מטריה? אני לא אוהב מטריות ואני לא אוהב שמציעים לי עזרה ואני לא אוהב שפונים אלי בכלל. אבל אותה אני הרי מכיר אז זה בסדר.
שוב בקושי חילצתי הברות מהפה ואמרתי כן, זה יהיה נחמד. יופי היא פסקה מהר. בוא תעלה מאחור וסימנה לכיוון האופניים שלה. אתה תחזיק את המטריה ואני ארכב. בשתיקה לקחתי את המטריה, פתחתי אותה בביטחון מזויף וטיפסתי על אחורי האופניים תוך ניסיון להגן עליה שלא תירטב. היא נראתה משועשעת מכל העניין, טיפסה על האופניים והחלה לדווש. לא נראה היה שמשקלי מאחור מכביד עליה במיוחד. לא הייתה לי ברירה. ביד אחת החזקתי את המטריה מעליה וביד אחת חיבקתי אותה כדי לא ליפול תוך כדי שאני מצמיד את הראש לגבה כדי לא להירטב. ניסיתי כמיטב יכולתי להריח אותה בתקווה למצוא ריח נעים של אישה אבל הבגדים החורפיים והגשם גברו ולא הרחתי את הדבר שרציתי.
אחרי דקה שאלתי אותה בשקט איך קוראים לך? היא צחקה בכל רם ואמרה אתה לא מדבר בכלל ואז ישר שואל שאלות אישיות? המשיכה לצחוק ואמרה 'זואי'. הגשם פסק לגמרי ואני המשכתי לחבק אותה בטבעיות מגלגל את הברות שמה בראשי. לא אמרתי לה את שמי. היא לא שאלה. היא גם לא שאלה לאן אני צריך להגיע. פשוט עצרה ליד בית קפה שומם ואמרה בוא, לא יזיק לנו משהו חם לשתות. אני מכירה את המקום, הוא נחמד. ירדנו מהאופניים, שנינו רטובים והיא שואלת בחיוך של לא מאמינה 'אתה בטוח שהחזקת את המטריה'? 'לא', עניתי מבויש. 'התרכזתי בדברים אחרים'.
לקחתי את ידה ומשכתי אותה קלות פנימה לבית קפה. היה זה מקום מיוחד שנותן אווירה אחרת מסתם רשת. ריח טוב של קפה קידם את פנינו. כמו ברכבת, גם פה היו מעט אנשים שלא התאימו את עצמם למרוץ של החיים. 'זואי'? שאלתי. 'מה דעתך שנבלה את היום ביחד'?
ציפיתי שהיא תגיד כן אבל אני צריכה להיות בצהריים באיזה מקום, לפגוש את זה בשעה הזאת וללכת לעבוד בשעה אחרת. אבל היא הרימה את מבטה, עוד פעם חייכה חיוך שלא הבנתי, הסתכלה בי במבט חודר ואמרה ברור, נראה לך שאני אשחרר אותך כל כך מהר?