חבית הדגים

השתחררתי באפריל רעב לחיים בלי שום מושג מה אני הולך לעשות עכשיו. אני זוכר שחזרתי מהבקום על אזרחי עם תחושת ריקנות של תקופה שנגמרה. הגעתי הביתה ופתחתי את המקומון במדור דרושים. לרגע רציתי לחזור לצבא. רוב העבודות היו שליחויות או סוכן של הרבלייף. אבל איזה מודעה צדה את עיני 'לעבודה במכירות דרוש עובד צעיר, ניסיון לא חובה!' התקשרתי ואמרו לי לבוא. 

כשהגעתי לאזור התעשיה של חולון לבניין תעשייתי חצי נטוש הייתה לי הרגשה שעשיתי טעות אבל נכנסתי בכל זאת. קיבל את פני אחד האנשים הכי כריזמטים שפגשתי בחיי. עד היום אני חושב שהוא היה בזבוז. הייתה לו יכולת לסחוף אחריו אנשים ולשכנע. הייתי בטוח שיום אחד הוא יהיה בפוליטיקה.  

העבודה הייתה פשוטה. לוקחים תרמיל עם ערכות עזרה ראשונה ומנסים למכור אותם. חמישים שקלים בלבד. 25 הולך לבעל העסק, 25 אלי. איך למכור, איפה ולמה הייתה החלטה שלי. זה לא נראה לי קשה מדי וגם לא היה לי משהו טוב יותר לעשות והסכמתי לקבל את התפקיד. 

למחרת הגעתי שוב 'למשרד' לקחתי עשרים חבילות, התייעצתי לאן כדאי לנסוע וליאור הבחור הכריזמטי טפח על שכמי ואמר לך מתאים דרום תל אביב. סע למשרדים ליד אלנבי. לא הבנתי למה אני מתאים לדרום או לכל מקום אחר אבל הייתה לי גאווה קלה שיש מקום שמתאים לי, עליתי על אוטובוס ונסעתי לאלנבי. 

כבר במשרד הראשון הבנתי שאני לא בקומפורט זון שלי. הייתי נער שתקן, קצת חולמני, שקוע במחשבות על אינגמר ברגמן ורוברט אלטמן. לא בדיוק הטיפוס החלקלק של מכירות. בקושי הצלחתי להוציא מילה מהפה. ליאור אמר להיכנס בביטחון, להקסים את השומעים, לעשות עסקה מהירה ולצאת. איפה אני ואיפה ביטחון. המכירה הראשונה שלי הייתה, אני בטוח, בגלל שהמזכירה של עורך הדין פשוט ריחמה עלי. עד הצהריים מכרתי אולי 2. בקושי כיסיתי את הוצאות האוטובוס והסנדוויץ שקניתי. ליאור אמר שעד הצהריים אני צריך למכור עשרים… 

אחרי הפסקת צהריים קלה מצאתי את עצמי באזור התחנה המרכזית. משרדים לא ממש היו שם אבל החלטתי לנצל את ההזדמנות להיכנס לבתי הזונות ולהשביע את סקרנותי כי רק ככה היה לי אומץ להיכנס. נכנסתי למכון עיסוי הראשון שראיתי. הפער בין יום השמש היפה של אפריל לבין האפלה והאורות האדומים בפנים הכניס אותי להלם. במין סלון כזה ישבו ארבע בנות ערומות למחצה משועממות ומשועשעות ממני שמנסה לשדר אווירה עיסקית של באתי למכור אבל בולע אותן בעיניים. הסרסור שעמד שם היה פחות משועשע וסימן לי בעיניים לעוף משם.

נסער מהחוויה נכנסתי למכון השני והשלישי ועד הערב נכנסתי לכולם ואפילו הצלחתי למכור עוד שתי ערכות וכך תרמתי את תרומתי לתעשיית המין בישראל. חזרתי למשרד, הנחתי את התרמיל, נתתי לליאור את חלקו והתפטרתי. ליאור לא היה מופתע. יפה שהחזקת יום. לא חשבתי. זו רק הייתה הכנה לעבודה הבאה. 

מישהו שמכיר מישהו סידר לי את העבודה הבאה. שוב באלנבי. הכותרת הייתה מפוצצת. לנהל חנות. אבל לא הייתה חנות. זה היה כוך של מטר על מטר. ולא היה כלום בחנות. ואף אחד לא נכנס אליה. זה היה חדרון ריק עם דלפק. וזהו. לא הבנתי מה אני צריך לעשות. 

יום שלם ישבתי בלי לעשות כלום. אף אחד לא נכנס, הטלפון הלבן הישן היה דומם. הייתי קצת מיואש. בסוף היום בא בעל המקום, טיפוס שמן, מיוזע עם שן שבורה טפח לי על השכם, הוציא חבילת שטרות דקה ונתן לי אמר חייבים להמשיך למכור. זה מאוד חשוב למכור ! אל תפסיק. 

כך זה היה ביום השני, השלישי ובכל יום שעבדתי שם. מהר מאוד הבנתי שזו הזדמנות פז להשלים את כל הספרים שקניתי ואלה שגנבתי מהספריה וכך קראתי ספרות קלה וספרות כבדה. מעירית לינור עד ג'יימס גויס. גם את תומאס מאן צלחתי. וכמובן בבוקר קראתי כל מילה בידיעות, מעריב ולפעמים גם הארץ, אם מישהו היה משאיר באוטובוס. פעם אחת בלבד הטלפון צלצל מקיץ אותי מחלומות אבל זו הייתה טעות במספר. כל הערב בעל החנות היה מגיע משלם לי את חלקי הדל ומעודד אותי למכור. הייתה לו דרך מוזרה לנופף בידיים כשהוא הדגיש את חשיבות המכירה. 

חודש שלם החזקתי שם ולא הייתה לי שום כוונה להתפטר. מצאתי באמצע רחוב אלנבי ההומה שלווה. חברים רצו לבוא לבקר אותי במהלך העבודה וסירבתי. בסוף החודש בערב כהרגלו הגיע בעל הבית שאפילו את שמו לא ידעתי. כולו חיוכים. עשית עבודה טובה תפח לי על השכם, נתן לי חבילה קצת יותר עבה של שטרות ואמר סיימנו תודה, בתנועות גסות דחף אותי החוצה, נעל את הדלת ואמר להתראות. 

חזרתי להסתכל על עבודות במקומון.