יש ילדים שהמפגש הראשון שלהם עם אצטדיון כדורגל קורה באנפילד או בסן סירו ויש הרבה שחגגו בר מצווה בקאמפ נואו. שלי היה באצטדיון של הפועל ראשון לציון. טוב אצטדיון זו מילה גדולה. זה היה מגרש עלוב בקצה של ראשון, נושק לחולות שהיו פעם חולות ולא שכונות וילות חסרות טעם. היה רק יציע אחד שביום טוב יכל להכיל אולי 1000 אנשים והיה דשא מאחורי כל אחד מהשערים.
השנה 1982, אני בכיתה ב' נכנס פעם ראשונה למגרש ונפעם. הקהל הצבעוני ששר לפני המשחק, אבנר הגזלן שמכר שקית מיץ במחיר מופקע ואין מקום לזוז. משחק מול הפועל חיפה. ואז הם עלו לדשא והקהל השתולל. שחקנים עם שמות של אלים. בן ציון פנקס. יוסף שמריהו, איתן שלום. כולם נראו לי גדולים מהחיים. אבל אפריים וימן השוער היה רמה מעל. הוא ממש היה אל יווני או שוודי. גבוה, עם שיער בלונדי וחיוך תמידי. הוא נראה יותר כמו ביורן בורג מאשר שחקן בהפועל ראשון. הוא היה שוער מעולה והסמל המסחרי שלו היה בעיטת השוער האדירה שהייתה מגיעה לגובה של קומה שביעית לפני שנוחתת ברחבת היריב. שנים אחרי כל פעם שאני משחק עם הילדים ובועט לשמים אני נזכר בו. ניצחנו שתיים אפס. מיד הפכתי להיות חלק מהקבוצה.
הייתי הולך לכל המשחקים ואהבתי לעמוד מאחורי השער שלו ולקרוא קריאות עידוד 'יופי וימן', 'וימן אתה גדול' וכמובן 'יאללה ראשון להתחיל לשחק'. הייתי בן 8 וזה היה כל עולמי. זה וסיוון שחלמתי שיום אחד נהיה חברים.
הכדורגל אז לא היה מקצועי. ושחקנים עבדו בעוד עבודות. בנצי פנקס אם אני זוכר נכון עבד בבנק, איתן שלום מכר בחנות ספורט (פעם קניתי ממנו כדור פינג פונג) ואפריים וימן בהתאם לגובהו היה מתקין אנטנות ולכן זכה לכינוי 'האנטנה'. כל שבוע הוא היה מפרסם בגל גפן העיתון המקומי מודעה עם תמונה שלו, מחייך כמובן ורשימת שירותים שהוא מציע. מהתקנת אנטנות עד תיקון אינטרקום.
ויום אחד זה קרה. הוא בא לבניין שלנו לתקן את האינטרקום. תוך דקה השמועה עברה בכל השכונה וילדים מכל הרחובות באו בריצה אלינו לבניין מתגודדים סביבו וצועקים וימן, וימן, וימן. והוא רק חייך. אוי וימן איזה חיוך היה לך.
ארבעים שנה קדימה ואבא שלי שולח לי צילום של כתבה שוימן הלך לעולמו. ישראל של היום היא לא ישראל של פעם. הילדות שלי היא לא הילדות של הילדים שלי ואין יותר אגדות כמו אפריים וימן. וגם אנשים מחייכים פחות.